שיחקנו טוויסר כמו בכל פעם כשמשעמם לנו ובחוץ יורד גשם. היינו
אני, תמר, חבר שלה ירון, ידיד  הכי טוב שלי ארז והתאומים שי
ואייל.
"יד שמאל לעיגול אדום" אמר שי בחיוך כשהוא תיאר לעצמו בראש מה
עומד לקרות. הוא צדק, באמת הייתי מסובכת עם הידיים והרגליים
בין תמר, ירון וארז, ולא היה לי סיכוי. נפלתי על התחת, וכולם
נפלו אחרי והתגלגלנו מצחוק. אנחנו מתים על המשחק הזה, כשאין
משהו יותר טוב לעשות. אחרי ששיחקנו 3 פעמים ברציפות, התחיל
להימאס עלינו העסק. אייל וארז הלכו לחדר השני, ירון ושי הלכו
לחפש אם יש סרט טוב ואני נשארתי עם תמר בחדר.
"תגידי, לא בא לך על אחד מהבנים?" היא שאלה אותי לפתע.
"כן, דווקא בא לי... בא לי על ירון!" אמרתי לה והתחלתי להתגלגל
מצחוק. תמר התחילה לזרוק עלי כריות והחזרתי לה. הפסקנו כאשר
ראינו  את אייל וארז חוזרים ששניהם עם בקבוקי וודקה ולגופם רק
תחתונים זעירים.
"הופה" התחלנו אני ותמר להתלהב. ההורים של ארז היו מחוץ לעיר
ותמיד כשזה קורה אנחנו משתגעים, אבל הפעם זה היה מוגזם. שי
וירון חזרו מהסלון ונראו ממש המומים. בחדר הם מצאו אותי, את
תמר, את אייל ואת ארז רק עם הלבנים שלנו שתויים לגמריי ומלאים
בנוצות. ירון משך את תמר בידה ולקח אותה הצידה. ראיתי שהוא
נורא כועס עליה, אבל היא צחקה ואמרה שפעם אחת מותר להשתחרר
ולאחר דבריה היא הורידה את החזייה. כולנו צעקנו בהתלהבות, ואני
ותמר התחלנו לצחוק כשראינו בליטה מופיעה בתחתונים של הבנים.
אבל את ירון זה לא הצחיק כלל.
"תמר, זה נגמר בינינו!!!" הוא צעק אלייה ויצא בעצבים מהחדר.
תמר רצה אחריו חצי עירומה, אבל הוא דחף אותה ויצא בגשם לעבר
המכונית. הסתכלנו החוצה דרך החלון וראינו את מכונית הפיאט
מתרחקת לאיטה במורד הרחוב. תמר הייתה שבורה, אבל אמרנו לה שמחר
זה בטח יעבור לו ועודדנו אותה. המשכנו לרקוד ולהשתגע, כולנו
התפשטנו והתחלנו להתמזמז וללקק אחד את השני. תמר הרגישה יותר
טוב ולא הפסיקה לצחוק ולהשתגע. ניסינו לשחק משחק מי נישאר זקוף
הכי הרבה זמן כדי לדעת מי מאיתנו פחות שתוי כדי שנוכל לנסוע
הביתה. נעמדנו במעגל, אף אחד מאיתנו לא היה זקוף. התחלנו לצחוק
ולדחוף אחד את השני. האחרונים שנשארו זקוף היו התאומים שי
ואייל (כמה מפתיע). אני נסעתי עם אייל, ואילו תמר נסעה עם שי.
אמרנו לארז שהיה כיף ושנדבר כבר ויצאנו עטופים במעיל החוצה.
תמר ושי נכנסו לאוטו של תמר, תמר הודיעה לשי שהיא עייפה והיא
הולכת לשכב מאחור ונתנה לו את המפתחות. אני נסעתי עם אייל
במאזדה הלבנה של ההורים שלו. אייל החל לנסוע ומרחוק שמענו שגם
שי מתניע את הרכב של תמר. אייל נסע מהר, אבל לא הערתי לו כי
רציתי כבר להגיע הביתה. הדרך היתה ארוכה, אז החלטתי להתקשר
לשי, כי לא רציתי להפריע לאייל וידעתי שלשי יש דיבורית באוטו
וחוץ מזה רציתי לדבר עם תמר ולראות מה שלומה. חייגתי וחיכיתי.

"כן, בובה מה חדש?"  שאל אותי שי מעבר לקו.
"סתם משעמם... מה עם תמר?"
"היא בסדר, היא ישנה"
"אה... טוב... מה ככה?"
המשכנו לדבר כמה זמן עד שלפתע שמעתי חריקה נוראית ואז התנתק
הקו. הייתי המומה, אבל קיוויתי שלא קרה כלום.

כשהגעתי הביתה בדיוק צלצל הטלפון. שי היה מעבר לקו ונשמע חנוק
מדמעות. "קרן, קרה משהו נורא... תבואי בבקשה לבית חולים,
מהר!".
נשארתי קפואה במקום והייתי חיוורת כסיד. נשארתי ככה דקה ארוכה
עד ששמעתי את צפצופי הקו. ניערתי את עצמי וצלצלתי לירון.
"מה?!" הוא ענה כעוס.
"ירון, שי צלצל אלי עכשיו, הוא בבית חולים. הוא אמר שקרה משהו
נורא... אני לא יודעת בדיוק מה, אבל אני קצת שתוייה ואני לא
יכולה לנהוג. אתה מוכן לבוא לאסוף אותי?"
"אני עוד שתי דקות אצלך" הוא אמר וניתק.
נשארתי חיוורת והסתובבתי הלוך ושוב בחוץ עד שראיתי את המכונית
של ירון מרחוק והלכתי בעקבותיה. נסענו הכי מהר שיכולנו לביה"ח.
בכניסה חיכה לנו שי. כשראה אותנו ישר חיבק אותנו.
"מה קרה?" אמרנו אני וירון ביחד.
"זאת תמר... אני יצאתי רק עם פציעות קלות, אבל תמר.. היא ישנה
מאחורה... אוי זה היה נורא..." הוא התחיל שוב לבכות, וירון לקח
אותו והושיב אותו על הספסל. הוא התחיל לספר לנו מה קרה:
"נסענו בכיף וצחקנו. תמר הייתה מאחורה, ואני נהגתי. היא התחילה
לדגדג אותי במהלך הנסיעה סתם בצחוק. אח"כ את התקשרת, קרן, ולא
שמתי את הפלאפון בדיבורית ואז קרה הנורא מכל" הוא עצר שנייה
כדי לקחת אויר ואז המשיך. "פגענו במשאית שבאה ממול... אני
איכשהו ניצלתי בנס, אבל תמר... אוי תמר... היא בחדר מיון עכשיו
מחוסרת הכרה". ירון לא יכל לשמוע יותר. הוא פרץ בבכי נוראי
"אוי תמרי שלי, אלוהים, מה עשו לך?! למה לא נשארתי איתך,
למה?!" נסינו להרגיע אותו, אבל הוא דחף אותנו וצעק: "הכל
בגללכם! בגלל שניכם! איך נהגתם ככה, איך?! לקחתם ממני את הפרח
שלי... אוי תמר...". כולנו היינו שבורים ולא ידענו מה לומר, רק
בכינו ובכינו.

אחרי שבכינו הרבה, נרדמנו כולנו על הספסלים ליד חדר המיון.
התעוררתי כאשר אחת האחיות יצאה מחדר הניתוח. קמתי וניגשתי
אליה. "מה מצבה?" שאלתי. "אני לא יכולה לומר לך כרגע".
"מה מצבה?! אני החברה הכי טובה שלה, בבקשה תאמרי לי!!! חבר שלה
פה ואנחנו מודאגים נורא!" התחלתי לצרוח עליה והערתי בצעקותיי
את ירון ושי.
"היא בניתוח עכשיו" אמרה האחות ולאחר מכן הוסיפה "היא מונשמת
כרגע..." ואז היא הסתובבה והלכה. ירון שוב התחיל לבכות. עיניו
כבר היו אדומות ונפוחות. אני ושי לא ידענו מה לומר, הרי הכל
היה באשמתנו.


למזלנו, תמר יצאה מהסיפור הזה די בנס. היא איבדה את ראייתה,
אבל הודינו לאל שזה היה רק זה. ירון היה איתה תמיד ולא עזב
אותה לרגע. עד היום ירון, תמר אני ושי לא מדברים, ובליבי אני
תמיד מאשימה את עצמי על אותו יום נורא שהיה. אילו יכולתי
להחזיר את הגלגל אחורה...
אז ילדים, תחשבו לפני שאתם שותים... בבקשה!!!