למה כל פעם שאנשים יוצאים לבלות, יוצאים לשתות, יוצאים לקניות
או סתם יוצאים- הדבר שתמיד יתפוס חלק בראשם היא האהבה? הצורך
הבסיסי למצוא אותה ולהתאחד איתה. אנשים יוצאים מן הבית, מתוך
עצמם, מתוך המערה לתוך אור השמש ואור הזרקורים. מתלבשים יפה,
שמים מייק אפ, קצת בושם וגם בוחנים את עצמם קצת בראי, שנייה
לפני שיוצאים. בחוץ, אנשים הם תחת בחינה מתמדת בוחנים ונבחנים
בו זמנית. מבקרים ומבוקרים באותו זמן. ולמה דווקא הלילה הוא
הזמן הטוב ביותר למצוא את בן/בת הזוג? מה יש שם בחסות העלטה,
שאנשים בוחרים להסתיר? או שמא הם מסתתרים מעצמם. ועדיין הם
יודעים שהם חלק מן המשחק. הרי גם הצד השני מסתתר מאחורי החשכה.
התפאורה הלא טבעית, הבגדים, עשן הסיגריות או איזה דרינק
אופנתי. ועדיין, עדיין אנשים בוחרים לקנות את ההצגה. טוב להם
איתה, הם מודעים לעיוורון החלקי שנוצר עקב כך והם עדיין שם.
הסיבה היא מפני שהם חלק מן המשחק, אתה חייב להשתתף כדי ליהנות
ממנו. אם לא תסכן משהו, באותה מידה לא תרוויח. למה את האהבה
צריך לחפש, למה היא לא פשוט נגלית אל העין? למה היא לא פשוט
פתאום שם, ולמה זה כל כך קשה לאהוב? אולי מפני שכל המשחקים
האלו הקהו את חושינו. אולי מפני שאנחנו איבדנו את היכולת
לאהוב. בתוך כל המשחק המשוגע, בו אנו עוטים שריונות ומגנים,
נאחזים בנשקים חדים, מבעד לכל המעטה החיצוני הזה לא מרגישים
חום. אי אפשר. צריך להסיר הכל. להיות אנחנו באור מלא, בדיוק
כמו שאנחנו. רק ככה אפשר למצוא את האהבה. אהבה שתמיד הייתה שם,
בתוך הלב. אהבה עצמית. האהבה שבהיותך לבד.