את עומדת שם בקצה החדר
מבטך נושא את החורף
ידייך סגורות, חובקות את הגוף
אליו אני כמה
קולך תלוי באוויר עדיין
מכסה אותי בעוד שכבות של ריחוק טמא
מהו הערפל אשר עומד בינינו כעת
אני צופה בך דרכו
עדיין כאן אך כבר מטשטשת
מהו הכאב הזה אשר אני חש
אני מושיט יד
אך את מסרבת
הייתי רוצה לקלל אותך
הייתי רוצה לשנוא
הייתי רוצה להרגיש איזשהו רגש חם
אני מקפל את היגון ליציבה זקופה
מעצב את המילים שיסיימו את
תור הזהב שלי, את תקופת שלטוננו
כשתצאי מהחדר תקחי איתך הכל
תשאירי חדר ריק, מהדהד
ואני אקום מהכסא המלכותי
שחזר להיות כורסא זקנה ועלובה
אגש אל המערכת שתתקשה להדלק
איכשהו אקיף את עצמי בזרימת החשמל
המוכרת כל כך
הנחמה המודרנית שכולנו מוצאים
מכחישים שחיפשנו משהו
אני אמשיך הלאה
אם ארצה וגם אם לא
אני אעבור את כל ארבעת השלבים המוכרים
ואמצא לי ממלכה חדשה, קיסרית חדשה
וזה יהיה נהדר ואני אהיה מאושר
ואולי אפילו אשכח אותך
כי זה מה שאנחנו -
נפגעי טראומות השפע
כי העולם משתנה
ואנחנו איתו
איך נוכל אנו, ילדי המחר
ללמוד אי פעם
את אשר הותרנו מאחור?