זאת היתה אהבה כזאת של ילדים,
אהבה כל כך תמימה, כל כך טהורה.
והוא, הוא היה כל כך יפה, כזה מתוק.
והוא גדל, והפך לנער יותר יפה,
לבן אדם מקסים.
תמיד היה מוקף בחברים, תמיד היה במרכז העניינים.
והיה לו כל כך הרבה פוטנציאל לילד הזה,
היה לו כל כך הרבה להציע, כל כך הרבה לתת.
אבל כל זה ישאר רק בגדר "היה",
כי הוא לא יחזור שוב, הילד שלי,
הוא ישאר רק בגדר תמונה.
תמונה על הקיר, תמונה בראש, תמונה בלב.

איך?! איך?! שנייה אחת של התרשלות לקחה חיים שלמים?
למה? זה כל כך לא הוגן!

אבל כל זה לא משנה עכשיו,
כי הוא תמיד ישאר בגדר "היה",
ותמיד יחרט אצלי כתמונה,
תמונה שאומרת כל כך הרבה.

                         יהי זכרו ברוך(ברוכי)