"עודד,ספר לנו במה הוא זכה!"
אני רואה את דודו מחווה בידו אליי, וכל הקהל מאחוריי מריע.
"איתי, אתה זוכה בסלון ישיבה ובכורסת lazy-boy כדי שיהיה לך
איפה לשבת עם החברים בזמן שאתם רואים סרט במערכת הקולנוע
הביתית החדשה שלך, הכל מתנת sony!" והקהל מריע.
"איתי, אמרת לנו מקודם שפגשת אהבה חדשה, נכון?" אני מוצא את
עצמי מהנהן בחיוך, כתשובה. "אם ככה, איתי, אתה זוכה גם בטיול
מסביב לעולם לשנה, כל ההוצאות משולמות, מתנת ויסטא טיולים!"
והקהל מריע.
"וכשתחזור מהטיול שלך תחכה לך אאודי TT חדשה לחלוטין!" והקהל
מריע.
"עכשיו תגיד לי", אומר דודו ומניח את ידו על כתפי, "אתה רוצה
את כל הדברים האלו או שתנסה את מזלך עם וילון מספר 3?" דודו
מחווה בידו לכיוון הוילון הכחול עם הספרה 3 בצד שמאל של
האולפן. הקהל מיד צועק כאיש אחד "וילון! וילון! וילון" אני
שומע את עצמי אומר בהתלהבות "וילון, דודו, אני רוצה את
הוילון!" מאמין באמונה שלמה כי מאחורי הוילון יימצא פרס גדול
עוד יותר. כל הקהל עוצר נשימתו, אני יחד איתו. הוילון זע את
התנועה הקלה שבקלות. אני שומע את עודד אומר "ביפ ביפ ביפ",
הקהל מצטרף. שעון מעורר מחורבן.
תמיד אותו חלום, תמיד אותן הפתעות, דבר לא משתנה.

אני פותח את עיניי כסדק דק שבדקים, מקווה לגלות שינוי קל בחיי
הרגילים עד שיעמום וסוגר אותן שוב כשמגלה שדבר לא משתנה.
מצחצח שיניים באותה תנועה מונוטונית, מתגלח באותה מכונת גילוח
באותה תנועה סיבובית. את ארוחת הבוקר אני אוכל כרגיל, לבד.
קערה גדולה מלאה קורנפלקס וקצת חלב, כל כף לועס בדיוק 10
פעמים, לשם הגיוון אני בולע כל כף חמישית בלי ללעוס. יוצא
לסיבוב ריצה עם הכלב, שרודף אחריי בכל פעם שאני יוצא לסיבוב.
מאונן תחת מי המקלחת הפושרים ומסיים את הכל תוך 15 דק' בדיוק.
נכנס לרכב "הכי שכיח על הכביש", כמאמר מגזין "מוטו", נוסע
בדיוק באותה דרך אל העבודה הרגילה ביותר שלי.

אבי מטיח את ידו העצומה על כתפי, כמנהגו בכל בוקר, ומספר בדיחה
על הבוס. היום זה על חיבתו לכבשים. כמו כולם, גם אני מתלונן על
ההנהלה בארוחת הצהריים. נחמד להוציא את האגרסיות על מישהו אחר
לשם שינוי, באופן קבוע כל ארוחת צהריים.

בדרך חזרה הביתה אני עוצר בתחנת הפיס, יום שלישי היום, וקונה
לוטו. ממלא את תאריך יום ההולדת שלי ועוד ארבעה מספרים אקראיים
שאני מוציא על פי אלגוריתם קבוע במחשב. "הפעם אני אזכה", אני
אומר לעצמי. "הפעם תזכה", אומרת לי סימה, המוכרת. גם הפעם אני
לא זוכה. מופתע כתמיד אני יוצא לריצת הערב עם הכלב.

אני חוזר הביתה, ממלא את כל התשבצים בעיתונים, ממלא את כל
ההגרלות באינטרנט ומתקשר לכל מיני תוכניות טלוויזיה ומבקש
להשתתף. אני אף פעם לא זוכה, אף פעם לא נכנס לאף תוכנית, אבל
אני מנסה. אבי אומר תמיד שכדאי לי לחסוך את הכסף במקום לבזבז
אותו על כל ההגרלות האלו, "רק ככה תגשים את החלומות שלך" הוא
אומר. אני כמובן יודע שהוא טועה, אבל אני משתדל להראות מעוניין
במה שיש לו לומר.

אני נרדם מייד, ללא מחשבות עד שעת לילה מאוחרת, בשעה הקבועה
שלי.
למחרת מגיעה ההפתעה.

אני מתכונן לחבטה של אבי, אך זו לא מגיעה, במקומה מגיעה יד
נשית מנחמת. "אני מצטערת", אומרת ריקי, המזכירה. "כולנו שמענו
על דוד שלך, אתה בסדר?" אני מהנהן בתשובה, לא בטוח על מה היא
מדברת. אני נכנס למשרד ומתקשר מייד לאמא, שומע את החדשות
המעציבות.

החבטה של אבי מגיעה מעט באיחור.
"תגיד לי, גבר, ירשת הון של כסף מהדוד הזה, אה? זה חיים הזה,
לא, הדוד המולטי-מיליונר שלך מבריטניה?" אבי מחייך חיוך של
נצחון, מנסה להיראות החבר הכי טוב שלי, מה שדי קרוב למציאות.
"זה יעקב", אני עונה, "חיים הוא הדוד המטורף שלי מאברבאנל".
חיוכו של אבי נעלם, הוא ממלמל "מצטער על אובדנך" ונכנס
למשרדו.

עצוב לומר, אבל המוות של חיים הוא הדבר הכי מרגש שקורה כל
השבוע, השאר הוא אותה שגרה משעממת.

כמה ימים לאחר מכן אני מקבל את המכתב.
מאושר לחלוטין אני מוציא את כל כספי מהבנק, אומנם הפרס כולל גם
1000$ להימורים בלאס-וגאס, אבל בשביל להרוויח הרבה צריך לסכן
הרבה, אז אני מסכן. זו ההזדמנות שלי.

אני מגיע ללאס-וגאס, מהמר בכל מקום שאני יכול. הפרס כולל
מגורים במלון הכי יוקרתי בעיר, אז אין לי צורך למצוא את המלון
הזול ביותר כדי לחסוך את הכסף להימורים.

אני מצחצח שיניים באותה תנועה מונוטונית, מתגלח באותה מכונת
גילוח באותה תנועה סיבובית. את ארוחת הבוקר אני אוכל כרגיל,
לבד. קערה גדולה מלאה קורנפלקס וקצת חלב, כל כף לועס בדיוק 10
פעמים, לשם הגיוון אני בולע כל כף חמישית בלי ללעוס. יוצא
לסיבוב ריצה עם הכלב, שרודף אחרי בכל פעם שאני יוצא לסיבוב.
מאונן תחת מי המקלחת הפושרים ומסיים את הכל תוך 15 דק' בדיוק.
נכנס לרכב "הכי שכיח על הכביש", כמאמר מגזין "מוטו", נוסע
בדיוק באותה דרך אל העבודה הרגילה ביותר שלי. הקריין ברדיו
אומר "ביפ ביפ ביפ" ואליו מצטרפות כל המכוניות בכביש.
שעון מעורר מחורבן.
תמיד אותו חלום, תמיד אותה שגרה, דבר לא משתנה.

ביג ג'ון אומר שכמה שנים בתשלום שהוא נותן לי, כולל מגורים
ואוכל, ואני אוכל להחזיר לו את כל הכסף שאני חייב לו ממשחק
הפוקר ההוא. כמה שנים ואוכל לעזוב, לחזור לחיי.