[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שיר סיני
/
יום מסריח

זה יצא יום כזה מסריח, ששום דבר פשוט לא הולך לך... הוא ביטל
את היציאה אחרי שכבר התלבשתי בחולצה הכי יפה שלי עם המחשוף
מבליט הנוכחות... אז במקום זה דיברנו במסנג'ר במחשב, וגם ככה
הרגשתי מקופחת... וכשהוא התחיל לספר לי שהוא הולך להופעה עם
נועה והוא דיבר בטלפון עם נועה, אז גם נוספה התחושה המוכרת
והשנואה עלי מכל- הקנאה. איך אפשר להאשים אותי? האקס האחרון
שהיה לי התאהב באחותה של נועה זמן קצר אחרי שנפרדנו, והם גם
התחילו בתור "ידידים".
"נו, מה עשית בזמן שלא הייתי כאן, היית עם מישהו?" שאל. "לא,
אתה מכיר אותי, אני ילדה טובה גני עם" עניתי. אני יודעת שהוא
מרוצה מהתשובה..."כל הכבוד, שירסי..."

אח"כ יותר מאוחר, כשעישנתי סיגריה בחוץ, חשבתי על זה שזה ממש
דפוק שהוא אמר לי כל הכבוד... שנמאס לי כבר להיות ילדה טובה,
שבגילי אין כבר הרבה ילדות טובות, ילדות טובות סתם מפסידות וגם
מתייחסים אליהן כמו למטומטמות או מסריחות. בא לי להיות כמו
נרקיס- בא לי לתת ולקבל, אני עוד מעט מתגייסת... בתולה, איזה
בזבוז. הרי מתי אני אוכל להתפרפר ולהזדיין בחופשיות עם מי שבא
לי, מתי שבא לי, בלי להכיר אותו בכלל, מתי אם לא עכשיו. אולי
באמת ידידה של אבא צדקה אז כשהם ישבו על הדשא ודיברו על נערות
מתבגרות, אולי באמת נערה בימינו שלא שוכבת ונותנת כל הזמן
מרגישה בחוץ, שמשהו לא בסדר איתה...

אבל באותו רגע שהיא אמרה את זה, הייתי עסוקה בלעקם את הפרצוף
לכל דבר, שאמרה כי חשבתי לעצמי שהזקנה הזאת לא צריכה לדבר על
דברים, שהיא לא מבינה בהם ושהנה- אני לא מזדיינת ונותנת כל
הזמן ואני לא מרגישה לא בסדר עם עצמי. אבל עכשיו פתאום זה
מפריע לי להיות כזאת ילדה טובה שההורים גאים בה, כזאת בתולה
מסריחה. אפילו האקס הזה שדיברתי עליו מקודם אחרי שצחקתי עליו
פעם שחברה שלו מתגייסת ושהוא יקבל רק בחמשושים, אמר לי
שבחמשושים נהנים כמו שלא נהניתי בחיים שלי ושהזין שלו חווה
דברים שהייתי חולמת להיות שותפה בהם... טוב,אולי הוא אמר את זה
סתם כדי לעקוץ, כי כשאני והוא היינו ביחד איזה שנה ורבע אף פעם
הוא לא קיבל ממני. אבל משום מה הרגשתי שהוא פגע בדיוק בנקודת
התורפה שלי... גם עניינה אותי המחשבה של מה אם פעם אחת יואב
ישאל אותי אם הייתי עם מישהו, ובפעם הזאת לראשונה אני אגיד לו
"כן, הייתי עם כמה". הייתי מתה לשמוע את התגובה ההמומה שלו...

אבל, לצערי הרב, לא הייתה לי מין תשובה עסיסית שכזו, אז הוא
דיבר אתי במסנג'ר ותוך כדי ראה תכנית היכרויות בערוץ 22. שוב
הרגשתי מקופחת. "אז אולי אני אפמפם מישהו ותוך כדי גם אדבר
איתך!"... התפתחה מריבה קטנה, שלי עם המחשב, כי פתאום גם נועה
צלצלה. הקנאה היא שגרמה לי לכעוס ולקלל אותו מבלי שהוא יבין על
מה. רק אחר כך כשאמרתי לו שאני צריכה לסיים וסגרתי, צעקתי "לך,
לך תזדיין עם הנועה שלך!". היא גם בטח תיתן לו.

הייתי בדאון רציני, הרגשתי איך עוד שנייה כל הפרצוף שלי מתמלא
דמעות, ובגלל מי? בגללו, בגלל המניאק הזה ובגללה, בגלל הקנאה
המסריחה הזאת... בשביל מה אני צריכה לקנות, הרי אני סירבתי לו,
הכדור בידיים שלי... ואני... אני בכלל מפחדת מכדורים, שהם יפלו
עלי וימעכו לי את הפנים, שזה די אלגורי ותואם למצב שלי, שאני
מפחדת לקחת החלטה, שהיא בסוף תמעך לי ת'פנים ותכאיב לי. אני לא
רוצה שיכאיבו לי שוב... ואני לא רוצה להכאיב לאף אחד, גם כשאני
דוחה בנים אני נפגעת, שזה עוד משהו שהידידה הזקנה של אבא
אמרה.
דחיתי המון... לא בקטע של להיות שוויץ עם עצמי או עם אף אחד,
אני עכשיו רק קולטת לכמה בנים שברתי את הלב... ונשבר לי גם בכל
פעם. נראה לי שכשהידידה הזקנה הזאת של אבא אמרה את זה, הוא
הצטער על כל הפעמים האלה שהוא אמר לי "אל תדאגי, כשאת תגדלי-
את תשברי לאלפי בנים את הלב", כי בדיוק באותו רגע הוא הסתכל
עלי במין מבט כזה מוזר.

אבל עכשיו, זה כבר מאוחר מדי, אני כבר יותר מדי פגועה ופגומה,
והשיחה הזאת עם יואב במסנג'ר רק העצימה את ההרגשה... יש רק דבר
אחד שיכול לעודד אותי במצב שכזה- שעה של צפייה בסדרה הבריטית
המשובחת והאהובה עלי "רגליים קרות". השיחה במסנג'ר הייתה ארוכה
כי השעה כבר הייתה מאוחרת... ידעתי שבדיוק היום סיגל, האמא
החורגת שלי, הקליטה פרק חדש של הסדרה ושהקלטת יושבת בדיוק
עכשיו בוידיאו שאצלם בחדר ורק מחכה שאני אקח אותה ואצפה בה.
מהחדר שלהם נשמעו רעשים, היא חזרה מבילוי עם חברה והיא עושה
סידורים אחרונים לפני השינה. דפקתי על הדלת קלות. לא הייתה
תגובה, אבל הייתי נחושה לבצע המשימה. דפקתי שוב, הפעם יותר
חזק, ושוב היא לא עונה. לא התייאשתי וקראתי לה בשקט. לבסוף
הדפיקות העירו את אבא שלי. "כן...".

נכנסתי, חושך בחדר. הוא הסתובב לראות אם יש משהו רציני וחזר
לישון. לידו היא שכבה, מביטה בטלוויזיה שמולה, ובטלוויזיה
בדיוק מתחיל פרק מוקלט של סדרת טלוויזיה בריטית איכותית-
"רגליים קרות". סעמק, לא חשבתי על זה שאולי היא תצפה בפרק...
"אה... סיגל", לא ידעתי מה להגיד, הערתי אותו סתם, ולה כנראה
סתם הפרעתי. "שיר, עם כל הכבוד לזה שבאחת בלילה את לא רגילה
ללכת לישון, זה לא אומר שגם אנחנו". בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת
ואז הסתכלתי לה בפנים, אפילו החושך לא יכול להסתיר את המבט
הכועס והחודרני שלה, שכשאתה מקבל אותו אתה מרגיש כל כך קטן,
פצפון ובלי שום יכולת לדבר או לזוז. אתה כולך מפוחד, מבוהל
ונעלב, מבט מחנך של מורות, של אמהות חורגות על ילדים שהם לא
שלהן, מבט של זרות. מלמלתי לה שם כל מיני דברים, ביניהם
"סליחה", ועפתי משם... נעלבתי ממש.

מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי שמיעה מעולה, 6/6. אין דבר שאפשר
להסתיר ממני בבית. לפעמים גם יוצא לי לשמוע דברים שאני לא
אמורה...כשיצאתי מהחדר שלהם, שמעתי אותם מדברים עלי. אבא שלי
שאל מה רציתי, והיא התחילה להתלונן וליילל. יופי, אני כבר רואה
איך בשעת הטיפול הפסיכולוגי שלי סיגל תספר שוב איך שהיא מרגישה
שהיא לא יכולה להגיד או להעיר לי על כלום, כי אני תמיד
"נעלבת". זין עליה, זה היה מעליב ובעיקר מעצבן. התחלתי לבעוט
בספה וגם בכורסאות של ה-5,000 שקל שלה. רציתי להרוס, אבל כבר
התחיל לכאוב לי ברגל. ואז ורק אז התחלתי לבכות, והבכי לא הרגיע
אותי, לא הקל עלי. להיפך, זה רק הגביר בי את המרירות והרחמים
העצמיים. בכיתי על היום המסריח הזה, על האנשים המסריחים והחיים
המסריחים האלה. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, משהו נקמני,
פעולת נגד. כמו אז, כשהאקס שלי הפך להיות שמוק רציני ואמר לי
את הדברים האלה על הזין השחור שלו, עשיתי צעד מחאתי- לקחתי את
כל המכתבים, המתנות, השטויות שהוא נתן לי, המחוות, השירים,
הכול, ושרפתי בחצר. ורציתי גם לשרוף את הדיסק שהוא פעם צרב לי,
אבל לא רציתי להגדיל ת'חור שבאוזון, אז פשוט שברתי אותו
לחתיכות קטנות וזרקתי לפח אח"כ חזרתי למדורה הנחמדה שעשיתי
בחצר, מין טקס סימבולי שמסמבל את זה אני משתחררת ממנו. הרגשתי
כמו בסרט, מגניבה וחזקה. חוץ מזה שאח שלי הבחין במעשה וזה לא
נראה לו מגניב בכלל, הוא חשב שזה מטומטם וגם הכין לי דלי מלא
מים ליד לכיבוי, שאני לא אשרוף את הבית.

אבל דווקא עכשיו לשרוף את הבית נראה לא רע, לפחות את הכורסאות,
לא, הלכתי על משהו יותר צנוע, לקחתי סיגריה מקופסת הסיגריות
שלי למקרי חירום ויצאתי החוצה, לאוויר ולכוכבים. עישנתי...
אפילו שאני לא ממש יודעת איך. זה הרגיע אותי, נהניתי מזה
ומהשקט. אפשר לחשוב בשקט, לחשוב עם עצמך כל מיני מחשבות, שאתה
לא נותן להן ממש ביטוי באור יום וכשיש אנשים. לפחות לא אני.
חשבתי על זה שאני שונאת את סיגל, כוס אמא שלה- גם אותה אני לא
סובלת, שהמקרים האלה תמיד מזכירים לי שסיגל היא בנאדם שלא יודע
איך להתנהג לאנשים, שהיא פנאטית ומעוצבנת ומתוסכלת כל החיים
ומצווה בדיוק כמו מורה, "תעשי פה ותעשי שם", כי אין לה שום דבר
אחר לעשות בחיים ובקיצור חשבתי שבמקום להעביר שעת צפייה בפרק
המשובח הזה של רגליים קרות אני יכולה להעביר שעה שלמה בלשנוא
ולקלל את סיגל. המחשבה הזאת די הצחיקה אותי. הייתי מצחיקה עם
הסיגריה, גם שנונה וגם יצירתית, כי באותו הרגע עלתה לי המחשבה
של לכתוב את כל זה במחשב והנה אני כותבת, ואולי מישהו פעם יקרא
את זה, אולי אני ואז אני אצחק על עצמי על כמה שזיינתי את השכל-
שזה דבר אופייני לנערות מתבגרות, את זה הידידה של אבא לא אמרה.

מה שבטוח, אני מקווה שסיגל לא תקרא...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בחייך! מה
הסיכויים שזה
יקרה?





מילים אחרונות


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/10/04 14:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר סיני

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה