הוא נורא רצה לקחת משהו בשביל לצאת מכל זה. לא איזה ג'וינט או
וויסקי זול, הוא רצה משהו רציני, משהו שבאמת יפיל אותו, מסוג
החומרים האלה שנזירים שאמאנים לוקחים בשביל להגביר את כוחות
הריפוי שלהם ובמקומות מסוימים אנשים מוכרים קרובי משפחה שלהם
בשביל לממן מנה מהם.
לא שהוא היה באיזה מין מצב דכאוני, לא שעבר איזו טראומה בחיים,
לא שעדיין לא התגבר על אהבה נכזבת, לא - שום דבר מכל אלה לא
קרה לו. וזו היתה הבעיה שלו. שלא קרה לו. הוא כל כך התאמץ, כל
כך רצה, ניסה, התכוון, אבל לא קרה לו כלום. הוא יצא עם בנות
אבל לא התאהב, הוא נסע מהר אבל לא התהפך, הוא טייל ונסע וראה
אבל לא קרה כלום.
הוא רק רצה להרגיש מישהו. הוא רצה להתאהב. הוא רצה להתרגש. הוא
רצה לקחת ולשכוח את כל הרצונות שלו. אבל הוא לא. הוא רק כתב את
כל מה שהוא רצה אי פעם במכתב, קיפל, גילגל, שם בבקבוק וזרק
לים. 'אולי מישהו אי פעם ימצא את המכתב', חשב, 'ואז אולי זה
סופסוף יקרה'.
הוא חזר הביתה והלך לישון.
אחרי שנה של אותם חיים עם אותם ג'וינטים ואותו וויסקי זול
ועדיין בלי שקרה לו, יום אחד הוא הפסיק לרצות, וגילה שהחיים
יכולים להיות די נחמדים סתם ככה - בלי שיקרה. הולכים לסרט,
יושבים עם החבר'ה על המרפסת, יוצאים עם בנות שלא אוהבות באמת,
ולא חושבים על כלום.
ובאותו יום קמה לה בבוקר אשה בודדה החיה לה לבד על אי בודד בלב
ים ויצאה לרחוץ במימיו, כשראתה לפתע בקבוק. היא ראתה בתוכו
מכתב. את המכתב שלו. היא קראה אותו פעם, ואחר כך שוב. היא מאד
הבינה לליבו של אותו איש. גם היא פעם רצתה המון דברים - אהבה,
בית, ילדים, אניה שתבוא ותציל אותה ותחזיר אותה חזרה
לציוויליזציה. אבל גם היא היום כבר לא רוצה. דמעה בודדה זלגה
מעינה - מנצנצת שובל של שמש בוקר על לחיה. היא לקחה את המכתב,
קיפלה וגילגלה אותו, והכינה לה את התערובת הזו, החזקה, שעוזרת
לה לשכוח - תערובת שהאינדיאני שניצל איתה מהתרסקות המטוס ומת
שנה קודם לימד אותה להכין, זו שנזירים שאמאנים לוקחים בשביל
להגביר את כוחות הריפוי שלהם, זו שבמקומות מסוימים אנשים
מוכרים קרובי משפחה שלהם בשביל לממן מנה ממנה, זו שיש על האי
בשפע.