עזבנו את כולם, יצאנו לטייל.
רק אני ואתה, ומצידינו שיאבד העולם.
היה זה לילה חורפי, ורוח קרה טלטלה צמרות עצים.
גשם טיפטף.
הלכנו, מתרחקים מהמולת המסיבה.
מצאנו ספסל ריק בפינת הרחוב השקט והתיישבנו.

הסתכלתי בך.
כל כך ניכר היה שלא בן המקום אתה.
חייכת אליי חושף שיניים יפות.

שוחחנו על הכל, הכל!
מלבד דבר אחד.
דבר שכמו היה תלוי בין שנינו, באוויר.
דבר שלשמו באת מרחוק כל כך.
דבר, שדיברנו עליו כל כל הרבה בעבר ונדבר עליו כל כך הרבה
בעתיד.
דבר, שדווקא עכשיו מכל העיתים, לא הצלחנו לאמר, והוא, נשאר
תלוי באוויר, בצורת עננה כבדה ואפורה.

הגשם התחזק.
השתדלתי לא לרעוד.
אני כל כך אוהבת את הגשם, הוא ממריץ אותי בהמון אנרגיות
חיוביות.
אני הייתי מוקסמת ממך.
אתה הצחקת אותי, גרמת לי להרגיש נפלא.
רק הדבר הזה, הרובץ כענן מעלינו, גדל וגדל.

הרוח התפראה, הגשם טיפטף באכזריות.
התחבקנו.
"את רועדת", אמרת, "בואי נחזור."
"לא! אני אוהבת את הגשם!" טענתי בקול מלא שמחת חיים
וילדותיות.
הבטת בי, מתלבט מה לעשות, בעיניי שתיתי אותך. הושטת את ידך
ונגעת בשפתיי. גל צמרמורת עבר בי, 'שלא יגמר לעולם!' קיוויתי
בליבי.
"הן קפואות כמו קרח", אמרת, "נלך?"
"לא", התחננתי, "טוב לי פה!"
'איתך! אני אוהבת אותך!' רציתי להוסיף.

התחרטתי שלא אמרתי כלום.
התחרטתי גם על כל מה שעשיתי אחר כך, על איך שהרסתי הכל.

כשנודע לי שיש לו מישהי חדשה, לא חשבתי פעמיים.
זה כאילו היה דרוך ומוכן לרגע הזה, ורק חיכה לאות שלי.

הלכתי לשם, ל'ספסל שלנו', ושם, בעץ שמעליו, קשרתי בדיוק כמו
שלימדו אותי בתנועה.