פעם הכרתי מישהי שלא יכלה לשמוח.
חכמתה ותבונתה אמרו לה שעדיף לה שלא תנסה, וכך היה.
ואני האמנתי שלשמוח היא מתת וזכות. ותבונתה גברה על תבונתי,
ותוגתה על מאמצי.
אחרי שקרו לה דברים רעים רעים, היא לא יכלה לשמוח יותר, ולי -
לי לא קרו דברים רעים,
טפו טפו טפו.
כדי שאמשיך לשמוח, מנעה ממני לנסות
שלא אכשל,
ומאמצי חזקו וחלשו ונעצרו מול חומת חוכמתה,
וכך נותרה היא בלי לשמוח ובלי לנסות.
עכשיו תוגתה תוגתי, ושמחתי שמחתי, והיא בשלה, ואני בחלומותי
הטובים
וכשלוני ילך איתי בדרך זן,
ולקחי נלמד.