מאז שהוא נהרג, שום דבר כבר לא היה אותו הדבר. אפילו שהוא לא
היה קרוב אלי. אני והוא חלקנו חבר, וכשהוא מת, הפסקנו לחלוק.
ובמקום שהוא יהיה עכשיו רק שלי, הפך להיות רק שלו. איך זה
הגיוני? הוא מת.
כואב לי עליו. כואב יותר על החבר.
אני והוא בקושי הכרנו, ובכל זאת, מעולם לא בכיתי על מישהו כל
כך הרבה. או שאולי בכיתי על החבר. כמה ניסיתי לחוש את כאבו.
לפעמים אפילו בכוח. אבל הוא לא היה מוכן לחלוק. שמר את כל הכאב
לעצמו. הפך מת בעצמו. ואיכשהו בפנים, וזה אולי לא נשמע הגיוני,
הרג משהו גם בי.
איך אפשר לתאר את חוסר האונים שאני חשה? את אי היכולת שלי
לעזור לו, אם הוא רק מרחיק אותי?

לא הרג אותו מחבל. לא ערבי מניאק. רק כביש. סתם כביש. אז את מי
מאשימים? ואם החבר לא היה באוטו, אז למה הוא היה צריך למות
גם?

ואני לא יכולה לכעוס על זה שהוא סוגר אותי, כי אני לא יודעת
איך הוא מרגיש באמת, ולא מגיע לו עוד כעס. אז באיזו דרך נוספת
אני יכולה לומר לו שהוא חסר לי? שאני דואגת לו? ושיתעשת, כי לא
הוא זה שמת. שיחזור.
אלוהים כבר לקח מישהו אחד, למה להרוג כל כך הרבה מסביבו?

כל מה שאני יודעת, זה שהוא חסר לי. ואני רוצה אותו בחזרה.