'סבתא, אני לא יכולה להרדם'
מנערת הקטנה געגועי
ואני בתגובה, 'תגביר את הטלוויזיה
שקט כאן נורא'
ושבה אל שרעפי

דרך שער הבוגונביליה האדומה
באתי אל חמימות געגועי
שם חצר מעוטרת עצי בננה
ושטיחי אריחים מתולתלי צבע
מקבלים את פני הבאה.
שם דודי, הלבן, מנגר סימניו
מרצין מעשה ידיו, בסיפוריו
טובל בם ערך ציוני
וקורט מודרנה מוסיף, לאוויר גלותי.
בחדר רחב הידיים
דודותי השתיים, לאה ושרה
במלוא כובדן מלחשות רז
לאמי, בלה, הנאווה -
אשת סוד חכמה  -
על שכנה סוררת
פצע, מחלה
ועל נחמן השתקן
רחמנא ליצלן
עינו הרעה נותן בן.
ותקרה גבוהה, גבוהה
תשיב הד מלמול ושיחה -
שמיכת תחרה רכה
לליל מנוחה.

טלפון:
'איפה אתם בחג?'
'אין לי מושג' - עניתי מיד.
'תגידי, את יודעת אם מדליקים נרות לפני החג?'
'אני וודאי לא יודעת, ולשם מה את...?'

תרנגול כפרות את הבוקר הפציע
דודי מרדכי, הרשע, דן אותו לכליה
הדודות ידן בקרפיון למיתה
בחצר סערה ואין מושיע -
אימא על ארבע ממרקת כל פינה
אבא רחוק, רחוק במאפיה
גם הדוד הלבן לא כאן
נעלם לשם, למפלגה.
שתי פסיעות מעבר לשער הבוגונביליה האדומה
באתי אצל חברתי בת-יה
אמה רבקה, ואביה נחמן השתקן
לה ס ח ה קלה
עד אשר ריח
ניחוחה של עוגת השמרים
קרא לי חזרה
אל שולחן ערוך מפה לבנה
נרות שבת ונר נשמה
ארוחה מפסקת
רוגע וליל קדושה.

'סבתא, אני רוצה לצום בחג. את צמה?'
'לא ילדתי, מעולם לא צמתי ואני לא מוכנה
אבל לך מותר, אם את רוצה.'

הלילה גבר על הצום
היום על השבועה
עוגת השמרים לאיטה
פרוסה אחר פרוסה
בהחבא נתישרה
ורחובה של העיר לבש
קפוטות, טליתות, חליפות
מלבושי שרד, נעלי עור בוהקות
ונעלי בד רכות
הכל נתערבבו זה בזה
בגמר חתימה טובה, לחיצת יד
קידה או מבט -
דומה שאף אבא ונחמן השתקן
נדים בחטף באין רואה -
והבריות פונות אל בית התפילות
אל שיאו של החג: כל נדרי
בפי החזן שהובא במיוחד.

'סבתא, את מאמינה שיש אלוהים?'
'לפעמים'.
'ואיך הוא נראה?'
'איך שרוצים.'
'אני מדמינת איש עם זקן קטן.
אוי התבלבלתי, לאלוהים יש זקן גדול
למשה זקן קטן.
וסבתא, מי ברא את אלוהים?'
'זו שאלה קשה
אולי פעם תמצאי לה תשובה '

מצפיפות עזרת הנשים ומלחשושן
ברחתי מיד. טיפסתי על החלון.
התיצבתי הכי קרוב לחזן.
שם דודי, מרדכי, במרכז
ממלוא הדר טליתו ומעלת שיכמו
מסדיר עניניו.
כנועים, שם בצד, דודי הלבן ואבא גם
ורק אני
יאה או לא יאה
אעמוד קוממיות כאן
אשמע את החזן
ליד הגברים, בגובה עינם
ועל אף מבטם!

באחת, צלול, אדיר ועצום
'כל  נדרי.
ואסרי.
ושבועי.'
לא הבנתי דבר, אך מסרתי נפשי
ביד הקול והניגון.
'וחרמי.
וקונמי.'
עצמתי עיני בחוזקה
מפני העצמה והתגלות הדמעה
'וקנסי.
וכנויי'
נסקתי אל רקיעי קדושה
בעצב ואהבה גדולה.



YP
ספטמבר 2004