וכשלבסוף, כשהוא כבר סוף סוף ניסה, זה היה כבר מאוחר מדי.
זה נגמר.
זה עבר ועזב בלעדיו.
הוא הגיע בדיוק ברגע הנכון לראות את זה עובר את הפינה הרחוקה
ונעלם בלעדיו.
והוא נפל לברכיו בשובל שנותר, בשארוית המתים הטחונים, בדם
ובמעיים המעורבלים בבוץ - ובכה.
בגדיו המדובללים ספגו את התערובת העסיסית שלרגליו, והכבידו
עליו בנוסף לייאוש - גם בטינופת.
הוא טחב את ידיו הפתוחות אל תוך העיסה, ועצם את אגרופיו
בתיסכול, בזיהויו את חוסר האונים, מקבל אותו, ועושה זאת בכל
זאת.
הוא קם מתנדנד לרגליו, משה חופני מעיים ורפש איתו, והביט
סביבו.
הוא עמד שם, כאילו מחכה, שעות.
החום המעופש ייבש את העיסה שבידיו, במכנסיו, והמקיף אותו,
וייצר מעין פסל בלהות, אנדרתה מזוויעה, המורכבת מבלאגן חסר
משמעות של צורות אבל בכל זאת, בעדינות, איכשהו מעביר את
האמיתות השחורות שבטבעו.
ולבסוף, הוא זז.
הוא פלט יבבה.
הוא לקח שתי צעדים קטנים, מועדים קדימה, סודק ושובר את היסודות
הנוקשות המבעיתות שלו - ובכה.
הוא עמד שם, על אדמה יבשה ושמנונית, תחת השמש היוקדת שהפכה
אותו לצבע של האדמה שלרגליו, ובכה.
הוא הביט מסביב, כתפיו שבורות ושמוטות, עיניו ריקות ודומעות,
ובאנחה עמוקה וכואבת,
ולמרות ההכרה בעובדה שאין לו שום סיכוי שבעולם להדביק,
וכמו בן אדום כהה לתועבה האדומה כהה שמאחוריו,
והמעיים עוד באגרופיו,
הוא השפיל את ראשו,
ודשדש בעקבות זה.