השמש שוקעת, זו כבר שעת דימדומים, ואני עדיין מחפשת את עצמי
בין שקיעה לזריחה.
אני מחפשת, אני מחפשת את ניצוץ האור שלי שבחיים לא דעך, אבל
הוא לא שם, בתוך החושך אני נמצאת עכשיו, אני מסתובבת שם,
מסתחררת, לא מוצאת ימין, נופלת לשמאל, אני אמורה לפחד, אבל אני
רגועה.
אני יודעת שזה בסדר, כי אני בבית, אורו של חד הקרן שלי דואך,
אט אט, הוא נעלם בקצה היער, כשאני מחפשת שלווה אני עוצמת
עניים, והמלאך שלי פורש את הכנפיים שלו מעליי, לבנות, מרגיעות,
יפות, כל כך יפות שבא לבכות.
גם אני רוצה, אני רוצה כנפיים אני רוצה לעוף מכאן, אבל אין לי
ממש לאן.
ובמקום אני מסתפקת בנוכחות של הכנפיים שלו, כל פעם נפרשות מחדש
ושבירת האור עליהן צובעת אותן בשלל צבעים מרהיבים, שלל צבעים
יפיפיים, ומשב הרוח שהן גורמות מלווה באחד הריחות הכי נפאלים
שקיימים, הלבנדר.
אם רק יכולתי זה מה שהייתי רוצה, כנפיים,כנפיים גדולות, לבנות,
חמימות, רכות, עוטפות, עם ניחוח לבנדר, ושלל צבעים שמתפרסים
כשהאור נשבר.
שיהיו גדולות, שיהיו חזקות, שלא ישברו יותר לעולם, ושאני אוכל
לעוף איתן הכי גבוה שאפשר.
זה ממלא אותי, הרגשת חמימות ממלאת אותי, רוגע, נעימות, הכל
מתערבב ביחד ועולה בי , זה מתחיל כעיקצוץ נעים בכפות הרגליים,
ואז זה מטפס כלפי מעל, כמו כשנרדמת הרגל ויש "נמלים" רק שזה לא
כואב, זה נעים, זה נעים כמו לשכב באמצע שדה ושהעשב ילטף אותך,
והרוח תנשוב בנעימים על עורך, וכולך תצטמרר מרוב עונג...
הגוף רפוי, העניים כבדות, הלסת נפולה, היציבה מורגשת על המזרן,
קולו של שעון הקיר הישן נשמע ברקע...
מסתובבת הצידה;
רוצה לחבק;
מתעוררת בבהלה;
המיטה קרה...
הוא הלך...