הכרתי אותה לפני שנה בערך...
בהתחלה לא ממש התחברתי אליה, היא הייתה מהסוג אנשים האלה שלא
רואים אותם.
האנשים האלה שיכולים לעבור לידי מאה פעמים ואני לא ארגיש.
גם כשדיברתי איתה פעם ראשונה היא לא עשתה עליי ממש רושם. ישבה
שם עם עוד שתי חברות שלה, שלושתן נראו כאילו הן מפחדות ממני
ומחברות שלי, לא אמרו הרבה. "כן", "לא", "לא יודעת"...
לאט לאט אחרי שהן התרגלו להיות לידנו, אפשר להגיד שהן נפתחו.
התחילו לדבר פה ושם. לא נקטו עמדה, אבל גם לא פחדו לתמוך
באחת.
באותו שלב כבר ראיתי אותן.
אמרתי לעצמי כל פעם שזה לא בסדר ככה, להתעלם. החלטתי שאני
אשתדל לדבר איתן יותר, שיפתחו, שלא יפחדו. אותו משפט עבר לי
בראש כמה פעמים - 'גם אני הייתי פעם ככה', אולי לא ככה בדיוק,
אבל אהבתי את הרעיון שאני אוכל בתור אחת שהייתה פעם במקום הזה,
לעזור לאחרות לצאת ממנו.
ואז הכל התחיל להסתדר, פתאום הן כבר לא מפחדות, מדברות, אפילו
בולטות יותר מאחרים.
אז כבר ראיתי אותה.
היא הזכירה לי אותי כל כך, בתקופה של שנה שעברה, כאילו כל מה
שעברתי עובר עליה עכשיו, ואיך שהיא מתמודדת עם הכל. כל כך אני.

הרגשתי שאני רוצה לשבת ולדבר איתה שעות ולספר לה הכל על החיים
שלי ושהיא תספר לי על שלה, שאני מרגישה שזה מלמעלה, כאילו
שהיינו אמורות לפגוש אחת את השנייה, לספר לה על התאוריה שלי
ושגם היא אחד מ"המלאכים" שאלוהים שולח לי. אבל לא יכולתי. לא
הרגשתי שזה במקום.
אחרי שהיא כבר הכירה טוב את כל החברות שלי והייתה איתנו יחסית
הרבה, גם בלי חברות שלה, ראיתי שאנחנו דומות יותר ממה שחשבתי.
התגובות שלה לדברים שקורים, הפיתרון שלה לבעיות, הפחדים. הכל.
אפשר להגיד שאני כבר ממש אהבתי אותה. שהיא  הייתה כמו חברה
מאוד-מאוד טובה שלי, אבל רחוקה.

עכשיו היא הלכה.
כמו כל שאר המלאכים שאלוהים שולח לי. באים, עושים את שלהם,
והולכים.
אבל לא הספקתי, כל כך רציתי להגיד לה, כמה שהיא שינתה לי את
החיים.
ו... תודה.