לב.
חמישים שנים שאני חי.
עכשיו אלפיים וארבע.
בחישוב זריז נולדתי באלף תשמע מאות חמישים וארבע.
טוב שאני בחור טוב, אחרת לא היה טוב.
אנשים לא מבינים כמה אני מבין, אחרת הם היו עושים משהו אחר.
היו מתביישים קצת מהלא נודע.
את לא חושבת שיש לי קצת נסיון? זה לא נשמע בדיבור שלי? לא נראה
בכתיבה?
אז מה אם אני סגול וקטן? אני חי!
אז מה אם אני מדבר עלי ולא עליה?
... אז מה...

לב.
יופי.
האמת היא שיש לי מעט קמטים. לא שאני לא מתגעגע לילדות.
אבל כל לילה שהעברתי בהם מים, כמו נהרות, הם עשו את שלהם.
אני אוהב אותם, וחשוב לי שזה יעבור, גם כשלא רואים את הפנים
שלי.
אחרת אני אהיה :
לא פחות ולא יותר.
חוץ מזה אני נזכר במשהו, בדיוק באמצע דיבורים על גיל.
אני נזכר באחותי.
לה אין גיל, אבל היא הרבה יותר יפה ממני, יש שיגידו.
היא חיה בדיוק שלושה שבועות, ואני לא מכיר אותה.
אם למישהו אין ג'ינס, זה לה.
אבל היא קיימת. חיה! זה מה שחשוב לי.
הרבה זמן חייתי בלעדיה, אבל כשהיא פה, לידי, אני פה, לידה.
וזה חשוב לי לא פחות מכל קמט שעברו בו מים בדרך לאדמה.

לנ.
אני מזדהה איתך לפעמים. משהו בפנים שלך הוא משהו שהייתי רוצה
להיות.
אולי אמרו לך פעם שיש לך פנים של ילדה קטנה.
אבל זה יותר מזה.
יש פשטות בפנים שלך.
את בטח רואה את העולם טיפטיפה אחרת.
לא שאת יודעת את זה.
אף אחד לא יודע שום דבר מחוץ לעצמו, וכל ההוכחות הן יחסיות
(סליחה אם זה נשמע מתפלסף, אבל אני לא לגמרי בטוח שזה כן).

לנ.
הזמן שלך חשוב לי.
את כאילו אני. ולכן אני מדבר איתך בעדינות.
אני לא אומר הכל, ומשתדל לכוון את עצמי איכשהו.
למה אני מתכוון ב"את כאילו אני"?
טוב, כבר אמרתי שיש הזדהות, אמפתיה, עד כמה שאני יכול, מכזה
רחוק.