אז ככה. אני אתחיל בלספר על עצמי. לא הרבה כי אם אני אספר לכם
יותר מדי אני אצטרך להרוג אתכם. למה? ככה!  אני ילידת 85',
בחורה נחמדה, יש אומרים אולי קצת מוכשרת. אבל לכו תאמינו
להם... אני לא משרתת בצה"ל מטעמי בריאות הגוף ובריאות הנפש.
אני לא מכירה אנשים איפה שאני גרה והחברים הכי טובים שלי גרים
מרחק שעה וחצי נסיעה באוטובוסים ממני (אבל עכשיו כבר יש לי
רישיון ואני נוהגת בלי מלווה!). אני משוטטת לי באינטרנט מנסה
לחפש את עצמי תוך כדי כותבת לכם פה שטויות. משלימה בגרויות
נכון לעכשיו (ילדים! תלמדו! תיכון זה לא צחוק! חוצמזה שאחרי זה
תצטרכו לשבת על התחת ועל 20 אלף שקל כדי להשלים...). אנשים
אומרים שאני קצת מוזרה (אפילו "חריגה"), אבל זה לא ממש מזיז
לי.

יש לי בעיה אחת. בעיה קטנה שולית ביותר אבל בכל זאת בעיה, כי
אחרת לא הייתי מרגישה צורך לשתף אתכם בה. אני אוהבת לכתוב.
והרבה. זאת ההתמכרות היחידה שלי שלא הורסת אותי (ויש לי
הרבה... תאמינו לי...). הבעיה היא שכשאני כותבת, לפני שזה בכלל
יוצא על הדף, כשזה עוד רעיון בראש, זה בחרוזים. כל דבר. שירים,
סיפורים, אפילו כתבתי פעם מחזה. אבל הכל בחרוזים...

כשאני יושבת עם עצמי והכתיבה יוצאת ממני אז עד שהכל לא מסתדר
לי בחרוזים בראש, אני לא מצליחה להוציא את זה על הדף. זה כאילו
אני חייבת את החרוזים. רק ככה אני יכולה לכתוב. מבינים?הנה.
אמרתי את זה. אני כותבת בחרוזים. זה כאילו הפאזל לא שלם בלי
חרוזים. כאילו מבחינתי זה לא מושלם בלי חרוזים. אתם חושבים
שאני צריכה גמילה מחרוזים? (שמתם לב שאם אתם אומרים מילה
מסוימת יותר מדי פעמים היא מתחילה להישמע מוזר?)

פעם הראיתי למישהו איזה יצירה שכתבתי, כמובן בחרוזים וזה מה
שהוא אמר לי (ואם יורשה לי וגם אם לא אני מצטטת) "כתיבה
בחרוזים כבר מזמן אינה נכתבת אצל כותבי שירה. זו הכתיבה
הבסיסית ביותר, הפשוטה ביותר ואפשר לומר שיש בה הרבה מן
הילדותיות... אני חושב שאם היית מתעמקת ומתאמצת יותר, בקצת
השקעה היית מוציאה תחת ידך משהו חזק..." מאז הפסקתי לכתוב.

נורא נורא נעלבתי. הייתי המומה מכדי להגיב על זה. אתם מבינים?
כי אני כותבת כל דבר מהלב. אפילו מה שאני כותבת עכשיו. מהלב.
כי המשפטים האלה שהוא אמר לי כל כך פגעו. זה היה נשמע כל כך
מתנשא. כאילו מתיימר להכיר אותי ואת מה שאני מרגישה בקשר
לכתיבה. אתם בטח חושבים שאני מלודרמטית או "לא לוקחת דברים
בפרופורציות" אבל ככה אני. דברים כאלה פוגעים בי. ואחרי שהוא
אמר לי את זה, יותר נכון כתב לי את זה, נכנסתי לדף שלי ב"במה"
ונוכחתי לראות שבאמת כל השירים שלי עם חרוזים.

אז סלח לי איוב, אם החרוזים שלי ילדותיים מדי בשבילך אבל הם
החרוזים שלי. הם באים ממני, מהלב שלי, מהרגשות שלי. ואם זה לא
מספיק אומנותי בשבילך אז זאת כבר לא בעיה שלי. ואני אוהבת אותם
ואני לא אוותר עליהם.


- איוב, זה בשבילך, בלי חרוזים. מרוצה?