מאותו היום שנפגשנו ליד הקולנוע, נעשיתי הצעצוע שלך. לא סלדתי
מדרכייך, לא שנאתי את מחשבותייך, חלומותייך, או את מעשייך. אני
אפילו זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותך הורגת מישהו במו
ידייך. לבטח לא תזכרי ממש מי זה היה, רק כי הוא היה אחד מאותן
בהמות האכילה האלה שנועדו בשבילך להרג.
אני זוכר שהסתובבנו רק שניינו הלילה, ברחובות העיר, ואז הוא
היה על איזשהו ספסל. הוא נראה כמו בחור בריון שרירי ומסוכן
לעומתי. אני זוכר שהוא שאל אותך מה את עושה עם נמושה שכמותי
כבן זוג לליל שישי יפה שכזה, ואת... את צחקת והשבת לו שהוא
טועה, שאני רק הצעצוע שלך. הוא משום מה קם ממקומו וניסה לתקוף
אותך, אך את הוצאת את הגורגרת שלו מהמקום לפני שהוא הספיק
להרים עלייך יד. זה לא הבהיל אותי בכלל, ואפילו לא נגעלתי מכך
שהתחלת לאכול את גופתו של האידיוט המסכן.
אני אפילו יודע למה את לא אוהבת להסתובב באור יום. החום,
המחנק, והשמש הדוחקת בך למות. לכן את חיה בד"כ באותו אותו קרון
רכבת אבוד באמצע שומקום בעיר. הייתה רק פעם אחת שבאתי לבקר
אותך בלי שתזמיני אותי מראש.
שמעתי רעשים בוקעים מהקרון שלך, לא ידעתי מה הם היו, אך החלטתי
להכנס ולראות. ושם ראיתי לראשונה מלאך. הכנפיים הלבנות באורך
כשני מטרים כל אחת, עור בהיר, שיער צהוב מוכתם באדום. בהתחלה
את נראית לי נזעמת עד שזיהית אותי, ואז, אז זה נראה כאילו את
רוצה להתחרט, או שאת מרגישה בושה על כך שאתה אוכלת מלאך.
התיישבתי על ארגז לידך, סימנתי לך להמשיך לאכול, וחייכתי.
לראשונה ראיתי מלאך.
