[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הם טיפסו במעלה הגבעה, יד ביד. בראש הגבעה עמדו הריסותיו של
בנין אבן - לשם הוא הוליך אותה. לא היה זה בנין מרשים - בית של
חדר אחד, שתקרתו המקומרת קרסה זה מכבר. אבל הנוף שנשקף ממנו
היה עוצר נשימה.
"הבאתי אותך הנה," הוא פתח, "כי אני רוצה לתת לך משהו. שבי."
הוא הושיב אותה, והתיישב לידה, מצדו השני של תורמוס אדמדם שצמח
מהאדמה הטרשית שהיוותה את ריצפתו של החדר.
"זה פרח מוגן, אבל אני פשוט מוכרח לתת לך אותו." הוא חפן את
ידיו סביב הגבעול הקצר והטה אותו מעט קדימה, מחקה תנועה של
הושטה מבלי לעקור אותו ממקומו. היא אחזה את הפרח בין אצבע
ואגודל, ורכנה להריח אותו. כשהתרוממה חזרה, היה נסוך על פניה
החיוך המתוק ביותר בעולם.
"תודה, הוא נפלא." אמרה, בפשטות.

"דנה, יש משהו מאוד חשוב שאני צריך לומר לך."
"מי זאת דנה?" שאלה. הוא השתהה רגע, מעכל את מה שאמרה, את מה
שאמר הוא. איזו פשלה. דווקא עכשיו, כשרצה לספר לה, יהיה עליו,
אולי, להוכיח לה כי אינו משקר.
"זה... זה לא מה שאת חושבת." גמגם, "את תצחקי עליי כשאגיד
לך..."
"אני מחכה." כעס הציף את פניה. גם אותו, מבפנים - כעס על עצמו,
על טיפשותו.
"דנה," אמר, עדיין מהסס, "היא הילדה, מהמחזמר 'מוגלי'". תמיהה
הסתמנה בעיניה לצד הכעס. לא הייתה זו תמיהה של ספקנות, אלא
תמיהה של בלבול. יופי, בלבול זה טוב.
"את לא זוכרת, איך הוא שר לה על הבמה: 'דנה, המון דברים אני
רוצה לומר לך... שאת נורא נורא נורא נורא יפה...'" באמצע
הציטטה הוא אבד לפתע, שוכח לחלוטין מחשדותיה, מהצורך להיות
משכנע, ורק הביט עמוק בתוך עיניה, כאילו היו הם מוגלי ודנה,
ונראה כי גם היא שכחה. אכן - לפעמים האמת טובה מכל שקר.
לפעמים.
הוא רכן קדימה כדי לנשק אותה, חש ברגע הנכון, אך לפתע ציחקקה.
הוא עצר, מבולבל, מנסה לנחש מה גרם לה לצחוק. בלבול זה לא
טוב.
"קוראים לה באנה, לא דנה. לילדה מהמחזמר קוראים באנה."
"אה," הוא חייך, נבוך, "זה באמת נשמע יותר מתאים. יותר הודי."
הוא נרגע, והדופק שלו האט לקיצבו הטבעי; חשדותיה נשכחו ממנה -
ומכיוון שכך, יכל לשוב לנושא שהתכוון להעלות קודם, לפני הטעות
הפרוידיאנית:

הוא נעמד, וניגש אל הקיר, בנקודה שנשבר והגיע עד חזהו, בקושי.
אז פנה אליה.
"אני שקרן." אמר, בפשטות.
"מה?" שאלה, יותר כמי שלא שמע היטב מאשר מי שנדהם ממשמע
אוזניו. הוא סבב במקומו וצעק החוצה, מעל הקיר:
"אני שקרן!!" בכל כוחו. הוא ידע כי איש לא יישמע אותו, מלבדה.
כשפנה לעברה שנית כבר עמדה לידו.
"מה זאת אומרת?" שאלה, וניכר בה כי היא מבולבלת. יופי, בלבול
זה טוב. אט אט הוא שמט את משקלו שלו ונתן לעצמו להחליק לאורך
הקיר למצב של ישיבה. הקיר, אם כי מסותת, לא היה חלק במיוחד,
ופה ושם דקרה את גבו בליטה לא נעימה, אך המחווה הייתה הכרחית
ליצירת רושם של חולשה. הוא מחה דמעה לא קיימת והיא מיהרה לכרוע
לידו.
"זאת אומרת שאני משקר לאנשים. הרבה. אבל זה לא כאילו שאני לא
שולט בזה," מיהר להגן על עצמו. "זה לא משהו פסיכולוגי - אני
פשוט מוצלח בזה, ומרשה לעצמי לשקר לפעמים, בשביל הנוחיות."
"בשביל הנוחיות?" שאלה, נדהמת. הוא הבין כי העריך לא נכונה את
זרות השקר לה. היא לחלוטין לא הבינה אותו, והיה זה מצב מסוכן,
עם פוטנציאל להתנכרות.
"לפעמים, כששואלים אותי שאלה, יש לי שתי תשובות מוכנות, אבל
אחת יותר מעניינת, או יותר שנונה, אני לא מתחשב בדיוק באיזו
מהן תואמת יותר את המציאות, אולי רק איזו יותר אמינה." המבט
המנוכר בעיניה התחזק, והוא הבין כי הוא עושה טעות. לפתע הבחין
כי שלא במודע הוא הפסיק להעמיד פני בוכה וחלוש, ונסחף
בהתלהבותו. פועל במהירות, הוא ניסה להשיב לעצמו את החזות
המתנצלת, הסיט את מבטו ממנה ונעץ אותו בקרקע שלידו, בה חרץ
חריצים בעזרת ענף זרד קצר.
"אני לא גאה בזה." שיקר. "רק לפני כמה חודשים, בתקופה שנפגשנו,
בערך, הבנתי כמה נזק יכול השקר לעשות למערכות יחסים." שיקר.
הוא ידע זאת במשך שנים. "אבל לך מעולם לא שיקרתי, ומעולם לא
שיקרתי בשום נושא חשוב." שיקר. דמעה שהצליח להזיל סוף סוף
נעצרה ליד אפו, בשקע שמעל הנחיר.
"מעולם לא סיפרתי זאת לאף אחד, עד עכשיו." שיקר, והמשיך להשפיל
את מבטו. אף כי לא ראה אותה, העריך כי הצליח לגרום לה להרגיש
מיוחדת. "חשבתי שאת תביני." הוסיף, בניסיון למזוג גם רגשות
אשמה ורחמים לקלחת הרגשות אשר, כך קיווה, כבר הציפה אותה.
יד רכה נשלחה אל סנטרו, ומשכה אותו מעלה. פניה נגלו אליו -
מבינים, רחומים, וסלחניים, כפני האלוהים. אליה נשקף מלחיו
השניה שובלה של טיפה שאיננה עוד, שנקטע באיבו במחי יד. היא
רכנה לנשק אותו, נשיקה כה אוהבת, כה קצרה, שהותירה את צווארו
מתוח לפנים, משתוקק לעוד.
"מיכל?" שאל.
"כן?" ענתה.
"מיכל," אמר, וקילל את עצמו בלבו על כי אין לו טבעת עליו,
"תנשאי לי?"
"כן." ענתה, בפשטות. החיוך הרחב ביותר שידע הציף את פניו, בפעם
המי-יודע-כמה בחייו, אך בפעם הראשונה, כעת גם הרגיש את שהביע.
"אני אעשה אותך כל כך מאושרת." משך באפו בפעם האחרונה, ונישק
אותה.
רק כעבור כחצי שעה, כשירדו חבוקים בדרך חזרה למכונית, נמהלה
שמחתו במעט צער כשנזכר שהיא וודאי חושבת כי תוכל לשנות אותו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תלך על
גחלים, זה שורף

מלך הפלאפל


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/8/01 18:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוני אדום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה