נותר רק מקום אחד פנוי, מול דלת היציאה האחורית.
גבריאל חפן את הכרטיסיה בידו השמאלית ודידה במהירות לעבר המושב
הרעוע שחיכה לו.
קו 8 של אותן שעות הינו עמוס לעייפה, אחר צהריים סתווי של אמצע
ספטמבר, כשעדיין רווחת המולת הילדים שחוזרים מבתי הספר,
ילקוטים כבדים הנשענים על כתפיהם.
קימוט הכרטיסיה שכל ניקוביה נשלמו הרגיע מעט את גבריאל, היום
זהו היום.
"היום זהו היום," לחשה לו בת-קול בתוכו. "מספיק ניסיתי לברוח
מעצמי, די לבליעת הדמעות המרות מתוך רעב בלתי-פוסק למלנכוליה
מאוסה, עכשיו צריך לפתור את העניין ולתמיד".
כבר עם הנסיעה העירונית הצפופה, כשחלף האוטובוס ביעף מול
שכונות ישנות, טיט מתקלף לאיטו מן הקירות הדהויים, הרגיש
גבריאל במחנק היורד מארובת גרונו לעבר בטנו, כשהושט משמשת כקנה
תותחים חלוד וכדור התותח עוקצני לו.
הדחף לצלצול לשם הירידה בתחנה הרצויה איך שהוא העיר אותו מן
החולמניות של ליטוף השמש את פניו, והוא מיהר לדדות לעבר דלת
היציאה, כניסה למשהו מוכר.

לאחר כ-50 צעדים נעצר הוא, כמו באגדות שודדי הים ספר את צעדיו
בדייקנות, השתדל לא לפסוע מהר מידי, מה גם שהמדרכה נראתה כאבני
דומינו שעברו את המפץ הגדול שלהן והיה עליו להזהר שלא ליפול.
במין אקט ריטואלי סמוי הרים לאט לאט את ראשו, שוב כדור התותח
מרקד בגרונו לקצב האנדנטה.
עיניו היו עצומות, הרגיש שמבעד לטלסקופ אימתני מביטים בו מתחנת
חלל, אי שם בשביל החלב. הם בוחנים את אותו אדם המשחק במשחק
תפקידים בו הוא נותר האחרון להציל את עצמו, ומבעד לשלבי הראות
הוא נראה כנקודה זעירה מול X של מטרה, חנוק וירא.

"גבריאל, גבריאל, עיניך העצומות לא יועילו בכלום"...
"אבל אם פשוט אחזור על עקבותיי, עדיין כסומא באפילה, ואם אחליק
ואפול מאבני הדומינו הכאוטיות, זה הרי יגיע לי! מה שעוללתי
לאהוביי ולעצמי היה נורא ואיום, ודמי יכפר על העוונות, פירורי
שיניי ירוצצו את כדור התותח הלוהט".

פתח את עיניו, והנה, מחוז מולדתו שרוע מול עיניו. מרכז המפה,
גולת הכותרת בעמוד הראשון של העיתון היומי המפורסם.
הנה הבניין הטרומי בן ארבע הקומות כשמתחת לחלונות עדיין ישנו
צבע החול, שהאיר את עיניו כשהיה עוד תינוק.
הביט הוא סביבו ולא זיהה אף אדם שהילך בסביבה. עושה הרושם שהכל
שם שליו מידי, כאילו שעצר הזמן מלכת, אך הקמטים על פני הבריות
המהלכות לא יכל לרמות אותו, עברו שנים רבות מאז שיצא משם.

בהתקרבות לחצר טירת ילדותו התמלאו נחיריו באותו ריח ישן-נושן,
כמו יין שנשמר במערה עתיקה למשך שנים רבות ויצא לאור.
חייך מעט כשחשב שעץ השסק בצד מניף את בדו הנישא ביותר לשלום.
החיוך התרחב כשניסה לדמיין בחוטי זהב גמלוניים את עקבות צעדיו
ממפתן דלת הכניסה, צעדים של ילד קטן שהכל נראה צלול ובהיר,
כשעדיין אפשר היה להשיב ענני נוצה במרום מבלי לחשוש שיתנדפו
בצינתו של החורף.

עם הושטת ידו לעבר דלת הכניסה של ארמון תמימותו, נעמד לפתע,
מביט לרצפה, וברעידות הולכות ומחמירות, הושיט את בדיו לעבר
העלה השמוט. שורשים לא היו לגבריאל יותר, סביו וסבתותיו נפטרו
עוד במאה שעברה, והוריו, הוריו...

"אתה רואה, גבריאל יקירי? תסתכל טוב טוב, העלה הזה הינו אתה -
קרוע,פרום ושרוף מבפנים, אפילו צבעו כצבעך - אפור דלוח".

הוריו נהרגו בפיגוע תופת בארץ ישראל.
כשהיה צריך לזהות את גופותיהם חסרות התווים, הרגיש כי תמה
תכליתה של מנגינת חייו, ועדיף היה כי קצב פעימות ליבו היה פוחת
כמו סימפוניה גוססת המתקרבת לקיצה. באותו רגע גוון החיים נראה
קודר מרגע לרגע, ומה שנותר, הינה הבריחה הבלתי-פוסקת.

גבריאל החל לברוח, החיש פעמיו בלא ידיעה ואכפתיות ממשית לאן
מועדות פניו. הכל ריצד סביבו - אהבתו לאורית, שהזניח משום
שהאפתיה שיחקה בנימיו כבובת סמרטוטים מעוותת, ונאלץ לבסוף
לראותה אורזת את מטלטליה ואת פיה ממלמל לעברו קלושות: "להתראות
גבריאל, שלום".
מכת האגרוף, שהנחית למנהלו בעבודה לאחר שהודיע לו בלית-ברירה
על פיטוריו בשל אי-יכולתו להמשיך להעסיק אדם שאיבד כל צלם
אנוש.
טפטוף הברז מול חדר השינה שהעסיקו במשך לילות שחונים רבים,
מדמיין שבכל טיפה אצור עולם בו לא מתפוצצים הורים בפיגוע
לאומני בארץ זבת חלב ודבש, עולם בו עפיפון מתבדר ברוח עם ענני
נוצה שתמיד ירחפו שם למעלה, עולם בו לא יהפכו עלים דשנים לדומם
אפור מפאת "מעפר באת ולאפר תשוב".

קצב הנשימות הבהול ביותר נרגע עם מגע עץ השקמה העבות, זקן,שכבר
חי מעבר לחמש מאות שנה. הניח גבריאל את ראשו על גזע העץ והחל
לטפס עליו, כילקוט הנשען על כתפי תלמיד.

"הנח לי לנוח כאן אדוני הזקן, מאיים מידי למטה, כואב מידי
בשאול ההוא. שורשיך לא יתנו לרוח הקדים לשאת את גבריאל הקטן
מכאן, והרי ענפיך יסוככוני מקרני השמש היוקדת. במידה ותהיה
צמא, אוכל להשקותך בדמעותיי, הרי אני אלוף העולם בבכיה,
המציאות עשתה אותי כזה, תודה מר עץ, תודה לך".

עם בוא הלבנה, נרדם גבריאל על זקן השקמה, ישן בפעם הראשונה מזה
שלוש שנים, שלושים ושישה ירחים בהם התהלך בלי צל לעצמו, שוטט
ככלב נטוש ברחובות חייו והנה הגיע הרגע בו שוב יכל לחוש מגונן
ורגוע. "זה אמיתי? האם אין צורך לנוס עוד? האם הצלחתי לחפון
טיפה בודדה?"
מתום עד תום. "מתום עד תום, נולדתי מחדש ברחם מדומה זה, לאחר
חבלי לידה חונקים, הפעם הגיע הזמן שגם אצמיח שורשים, שאהיה
אדון לעצמי.
הרי אני גבריאל, שפעם היה כה חסר דאגות, שנצצתי ככוכב עלום
במרומי המרומים. זהו הזמן... לנוח."