כשחזרתי היה מאוחר כבר. לילה. הייתה כבר זונה שעמדה בתחנת
הרכבת המרכזית של תל אביב. עישנה סיגריה והייתה מכוערת מאד.
זקנה, מקומטת. זונה עצובה, אבל ללא שמץ של רומנטיות. הלכתי
לאט. עייף מאד.
ישבתי שם בתחנת האוטובוס המוארת, אך הריקה, וחיכיתי. האמת,
הייתי כל כך עייף שלא הייתי בטוח אפילו אם היו עדיין אוטובוסים
או לא, אבל באותו רגע זה נראה חשוב כמו מצבו של החור באוזון
מעל לקוטב הצפוני. ישבתי.
שקט מאד.

צלצל לי הפלאפון פתאום. הסתכלתי על הצג. איזה מספר מוזר זה.
תשע ספרות. עניתי בחשש קל. חבר שלי. מתקשר מבוסטון. פתאום
נזכרתי שהוא שם. איזה קטע. מה שלומו, אני שואל אותו. הוא בסדר,
מעדכן אותי. תקשיב סיפור, אומר לי. כזה לסיגריה, אני שואל
אותו. לך על זה, הוא אומר, ומתחיל לשפוך.

היה בניו ג'רסי לא מזמן. ביקר חבר שלו שעובד שם אצל בהובלות.
נשאר לישון אצלו כמה לילות. עכשיו ההוא, הם הכירו מהצבא, היו
שניהם בסדנה של הרכב כמעט שנתיים ביחד, רצה לקחת אותו לסיבובים
אחרי העבודה, להראות לו את ניו יורק. אבל חבר שלי הוא לא
מהמסתובבים הכבדים האלה, זה לא הקטע שלו. רק אחרי שלושה ימים
הצליח ההוא להוציא אותו מהבית סוף כל סוף. הלכו שניהם ישבו
באיזה פאב קטן של ישראלים לא רחוק מהשדרה החמישית. יושבים
חבר'ה. באים אנשים, הולכים. מריצים בדיחות בעברית ונזכרים
בשטויות מארץ הקודש. משהו סטייל פרסומת לבירה מכבי עם ניחוח של
חוצלארץ. אחרי כמה שעות, כבר שפוכים לגמרי, הלכו שניהם לטייל
בחוץ. הגיעו לסנטרל פארק. ישבו שמה, אמצע הלילה, שיכורים
טוטאלית. האמת, הוא אומר לי, עכשיו זה נראה לו מטורף מדי להיות
שם לבד בשעה כזאת, אבל כנראה שהם באמת שתו מספיק בשביל שזה
יראה להם הגיוני לחלוטין. אז הם ככה ישבו שמה על איזה ספסל.
חבר שלו הוציא איזה ג'וינט מגולגל שהוא שמר, איך אומרים,
לספיישל אוקייז'נס, ונתן לו לעשן איתו קצת. חבר שלי מאז הטיול
לסיני לפני הצבא לא נגע בחומר הזה. אמר שפשוט נשפך שם לגמרי
כמו איזה סוס מת אחרי זה. אז ככה הם ישבו שמה על הספסל, חבר
שלי וחבר שלו, שפוכים ומזיעים, ופתאום חבר שלו אומר לו - תשמע
גבי, אני חייב לספר לך משהו. החבר שלי מסתכל עליו, קולט שהוא
קצת רציני, ואומר לו - יאללה, תרביץ. אז ההוא, קוראים לו רמי,
מספר לו איזה סיפור משוגע, שהוא נשבע לו שהוא לא סיפר עדיין
לאפאחד. משהו על זה שלפני כמה חודשים, ממש רק אחרי שהגיע
לארצות הברית, הוא סיים לעבוד והלך לכיוון הרכבת התחתית.

בדרך התחיל לרדת גשם והוא נכנס מתחת לאיזו סככה של חנות. עמד
שמה וחיכה שייגמר הגשם. עמד עמד, רואה אנשים רטובים רצים ממקום
למקום. פתאום קלט מישהי עומדת במדרכה בצד השני של הרחוב, לבושה
מעיל גשם שחור ארוך, והיא מנופפת לו. הסתכל עליה, מבעד לגשם
ראה קצת מטושטש, והיא עדיין מנופפת. כאילו מסמנת לו - בוא.
המשיך לעמוד עוד קצת מתחת לסככה, עצבני. חשב אולי היא מנופפת
למישהו אחר, אולי סתם יש לה בעיית שרירים. אבל היא המשיכה
לנופף לו. בסוף, כבר לא יכל להתאפק. גשם לא גשם, רץ החוצה,
כמעט נדרס פעמיים, חטף קללות מנהגי מונית, והגיע לצד השני.
רטוב לגמרי. מתנשף. אדי קור יוצאים לו מהפה. ניגש מתחת לסככה
שלה. נעמד על ידה. הסתכל. ההיא חייכה אליו. הייתה יפה, אמר
לחבר שלי, וזה נשמע לו צפוי מאד, ככה הוא אומר לי, ובעיקר
מוכר. פתאום אומרת לו, הוא שוב אומר לחבר שלי, פתאום אומרת לו
- מה שלומך. ככה, בעברית. באמצע הגשם באמצע ניו יורק. הסתכל
עליה, לא מאמין, והיא שוב - אז מה שלומך. בסדר, הוא עונה לה,
מה... מגמגם, מה... אומרת לו - אני טליה. וואלה, הוא אומר לה,
אבל עדיין לא הבין כל כך מה הקטע בדיוק. אז היא ככה קלטה אותו
שהוא קצת מופתע, אז חייכה אליו ואמרה לו - היינו בגן ביחד, אתה
זוכר. עכשיו הוא, זה נראה לו עוד יותר מוזר מזה שבחורה דוברת
עברית פונה אליו באמצע ניו יורק. הסתכל עליה כאילו נפלה מהירח,
למרות שבעצמו הרגיש ככה. מה, שאל אותה. כן, אמרה לו, היינו יחד
בגן מיכל, בחולון, זוכר. והוא זוכר. זוכר שהוא היה בגן מיכל,
בחולון באמת, אבל, אלוהים, זה היה לפני - כמה? - עשרים ומשהו
שנה. לא זוכר משם כלום. כמעט כלום, בעצם. אבל לא זוכר אותה,
בכל אופן. היא ראתה שהוא קצת מבולבל, אז אמרה לו - יש לי זכרון
טוב. כן, אמר לה, שמתי לב, ועדיין לא זכר שום טליה ושום כלום.
עכשיו, הוא לא רצה לצאת לגמרי אידיוט, אז אמר לה - נו אז, ניו
יורק, מה - יוצא עוד יותר אידיוט ממה שרצה. כן, אמרה לו,
מחייכת, ופתאום הפגיזה - רוצה ללכת לטייל קצת, להסתובב. עכשיו
זה, זה כבר היה לו יותר מדי מוזר. הוא בכלל היה בדרך חזרה
לדירה שלו, ופתאום הטליה הזאת יצאה לו מאיזה משום מקום, מספרת
לו שהיו בגן בחולון ביחד, ועכשיו עוד טיול. ובכלל יורד גשם,
לא? ופתאום הוא ראה שהגשם הפסיק באמת, ושהשמש כבר התחילה לצאת
מאחורי העננים האפורים. כי ככה זה בניו יורק, מזג האוויר מאד
החלטי שמה. טוב, אמר לה, יאללה, שיהיה טיול. לאן מטיילים. לאן
שתרצה, מה זה משנה, העיקר שנלך קצת. טוב, שיהיה, חשב לעצמו,
העיקר שנלך קצת. אם זה באמת העיקר.

אז הם מטיילים ככה, הוא אומר, מטיילים, מדברים וזה. עוצרים
באיזה מקום לקנות קפה. ממשיכים ללכת עם הכוסות קפה האמריקאיות
שלהם האלה. האלה מפלסטיק שרואים בכל הסיטקומים. אצלם הכל
מפלסטיק. איכשהו הגיעו לסנטרל פארק. התיישבו על איזה ספסל, לא
רחוק מאיפה שהם יושבים עכשיו. בינתיים הספיקו לעדכן אחד-ת-שניה
בכל מה שהיה בשנים האלה. נו טוב, בדברים החשובים לפחות, או ככה
נדמה לו. אבל הוא, רמי, מה זה הסיפור שלו בהשוואה לסיפור שלה.
היא הספיקה לפגוש מישהו שלמד תולדות האומנות באוניברסיטת תל
אביב, להתארס איתו, לטוס ביחד לניו יורק, ורק לפני כמה זמן היא
החליטה שזה בכלל לא בשבילה וביטלו שניהם את כל האירוסין. ההוא
חזר לישראל, והיא החליטה שהיא נשארת שם, לפחות לכמה זמן. עד
שתסתדר, אתם יודעים. עכשיו היא גרה כבר קרוב לשנה וחצי באיזה
חור בצד הפחות טוב של העיר. עובדת באיזו חנות צילום קטנה.
מפתחת סרטים כל היום. אמרה שהיא אוהבת את העבודה הזו. כשהייתה
צעירה יותר אהבה לצלם. לקחה כמה קורסים, מזה היא יודעת לפתח.
אחרת בחיים לא הייתה מוצאת את העבודה הזו. הכי היא אוהבת, ככה
אמרה לו, להיות לבד בחדר האדום כמה שעות. מזיעה לגמרי, מפתחת
סרטים של אנשים אחרים. אוהבת להתבונן בתמונות. מחפשת בהם
סיפורים מעניינים. לא שלה, אמנם, אבל עדיין מעניינים. הרבה
תמונות של ילדים כושים, היא אומרת. לפעמים היא אפילו עושה
לעצמה עותקים, אבל מרגישה ממש רע עם זה, אבל עדיין עושה. יום
אחד, אחרי שכבר עבדה כמה שעות טובות, ניגשה לפתח את הסרט
האחרון לאותו יום. וככה כשהיא עומדת, מחכה לתמונות שיתבהרו על
הדפים הלבנים, זה היה החלק שהכי אהבה. איך הדפים היו לבנים
לגמרי ולאט לאט התחילו להופיע בהם חיים. כיצד התממשו לה אל מול
העיניים. רגעים על גבי רגעים. אם הייתה רוצה, ידעה, הייתה
יכולה להשמיד את כל הרגעים האלה. או סתם להבהיר אותם. או סתם
להכהות. הרגישה בכח, בשליטה. אהבה להרגיש ככה. אלה היו בין
הרגעים הבודדים שבהם יכלה להרגיש באמת בשליטה. הרי בהסתכלות
אחורנית, בקלות אפשר היה לראות כיצד איבדה כיוון כל החיים, ורק
שם יכלה לבחור לעשות באמת מה שהיא רוצה.
אז בכל מקרה, עמדה ככה מול הדפים הלבנים, הביטה ברגעים שהחלו
לצוץ בזה אחר זה. באחת התמונות ראתה דמות מתגבשת של גבר.
המתינה עוד קצת בשביל שהתמונה תתקבע סופית ואז תלתה אותה על
החבל. התבוננה בה. גבר נאה, שיער בהיר. עומד ומחייך למצלמה.
מאחוריו היה פרוש איזה עמק ירוק. תמונה שרופה קצת. צולמה מול
האור. היה קשה לראות את עיניו. הוא היה יותר צללית מדמות של
ממש. הביטה בתמונות האחרות מאותו הסרט. הגבר ההוא הופיע כמעט
בכולן. אבל היו גם כמה תמונות של סתם נוף, נראה לה כמו איטליה
או משהו דומה. בשתי תמונות הייתה גם אישה אחת. לבושה שמלה,
צוחקת. הביטה גם בה. ניסתה לנחש מי היא, אך לא ידעה.

למחרת חיכתה עם בעל החנות. אמר לה שההוא מהתמונות מסר את הסרט
לפני יומיים ואמר שיחזור ביום ההוא. חיכתה לו כל היום. מכרה
קצת סרטים לתיירים וקיבלה סרטים לפיתוח. אחד האנשים אפילו ביקש
לראות עדשות והיא עזרה לו לבחור, זורקת כל הזמן מבטים מעבר
לכתף שלו, לכיוון דלת הכניסה. אולי הוא יבוא.
כשהגיעה השעה שבע בערב בעל החנות עמד לסגור. אמר לה להתחיל
לספור את הכסף בקופה והוא בעצמו התחיל לטפל קצת בניירת. אחרי
רבע שעה, כשהייתה עסוקה בשטרות של העשר דולר, פתאום צלצל
הפעמון הקטן מעל הדלת. היא הרימה מבט. הדלת נסגרה. בכניסה עמד
האיש מהתמונה. אותו שיער בהיר, אותה קומה זקופה. לראשונה יכלה
לראות את עיניו. בבהירות כה רבה ראתה אותן, עד שלרגע היה נדמה
לה כי מעולם לא ראתה עיניים יותר, איך לומר, מדויקות משלו, אם
אפשר להגיד את זה על עיניים. חומות, גדולות. עמד בפתח החנות
והסתכל רגע בשעון שלו. בעל החנות ראה אותו וזז מהמקום שלו על
יד השולחן הצדדי. ניגש אל הדלפק. היא הביטה בשניהם. הגבר אמר
לו משהו על זה שהוא מצטער ושאם הם כבר סגרו אז הוא יבוא מחר.
ליבה כמעט ניתר, כך - ניתר - כששמעה את בעל החנות, אמריקאי
חביב בשם סאם שגר לא רחוק ממנה, אומר לו שלא, זה בסדר, מיד הוא
יביא לו את הסרט שלו. הוא התכוון לסמן לה, לטליה, שתיגש להביא
את הסרט מהחדר השני, אבל זה כבר היה מיותר לגמרי. היא כבר
חזרה, בידה השקית, בפנים הרגעים. כמוסים. הניחה אותם על הדלפק
מולו. הרימה עיניה אליו וראתה אותו מחייך אליה.

קליק.

קליק.

עוד קליק.

תפתח אותן אחר כך כשתהיה לבד. אולי בלילה, לפני שתרדם. סאם אמר
לו - בילי, טליה עשתה עבודה נהדרת על הפילים שלך. טליה חייכה.
ההוא, בילי, חייך בחזרה ואמר, תודה, טליה. אמר את שמה לאט. כל
כך לאט, שהיא התפלאה לשמוע בו כל כך הרבה הברות. אחר כך שילם
לסאם ולקח את השקית. אחר כך עשה חצי סיבוב לכיוון הדלת, ואז,
פתאום, נעצר.
הסתובב חזרה. הסתכל עליה, כאילו נזכר במשהו. אה... אמר נבוך
מעט, טליה, נכון. כן, אמרה לו, מבוישת. אתה יודע, היא אומרת
לאותו רמי, כמעט מימיי שלא הרגשתי ככה. אפילו לא עם הארוס שלי,
לשעבר, אפילו לא איתו. מבוישת, אתה יודע, כמו כשאמרו את השם
שלה לפני כל ההורים בטקס ההוא בבית הנשיא בסוף התיכון. אפילו
יותר גרוע. אז היא רק חייכה אליו ושמעה אותו אומר, איזה שם
מוזר, מאיפה את. אמרה לו, מחולון, והרגישה מטומטמת. הסתכל
עליה, נראה כאילו הוא חושב. פתאום אמר, איפה זה, באריזונה או
משהו. צחקה. אמרה לו, שוב - מבוישת - לא, זה בישראל. אה, הוא
צחק צחוק וחייך וחיוך ועיניו החומות ברקו, ישראל, אני מכיר את
תל אביב. זה על יד, אמרה לו. סאם ניגש אל שניהם. ילדים, אמר
להם, הוא באמת היה אמריקאי חביב, אני צריך לסגור. אולי תלכו
לשבת באיזה מקום. יש מקום קטן לא רחוק מכאן, את מכירה אותו
טליה, תראי אותו לבילי. אתם באמת נראים כל כך טוב ביחד. בילי
חייך וטליה הייתה נבוכה מאד. פחדה שאזניה יאדימו כמו שתמיד היה
קורה כשהייתה מרגישה כאילו נתפסה על חם על ידי אמא שלה. בילי
אמר, בשמחה, וטליה לקחה את התיק שלה, נתנה נשיקה קטנה לסאם
ולחשה לו, תודה סאמי, ויצאה משם, בילי אחריה. הפעמון הקטן מעל
הדלת צלצל, והיא נסגרה.

אל תשאל, טליה אומרת לרמי, התאהבתי בו לגמרי. ממש ככה, אני לא
סתם בוחרת מלים. ישבנו במקום ההוא כל הלילה. אני חושבת שקיבלתי
הרעלת קפאין באותו לילה. היו צריכים ממש להעיף אותנו בכח משם.
פשוט דיברנו ודיברנו. הוא היה כל כך, אתה יודע, בדיוק מה שצריך
להיות. זתומרת, לא ממש. הייתה לו כרס קטנה והוא לא היה גבוה
במיוחד, אני אוהבת גבוהים, ולמעשה, גם העיניים שלו קצת איבדו
מהקסם הראשוני אחרי כמה שעות, אבל בכל זאת. נתתי לו להסיע אותי
לדירה שלי. ישבנו עוד כמה דקות במכונית שלו. ציפיתי שהוא ינשק
אותי, אבל הוא לא עשה כלום. האמת, וכאן הופתעתי, גם כשיצאתי
מהמכונית, הוא לא עשה כלום. רק הסתכל עלי ואמר, טוב, עוד נפגש.
ונסע משם. אפילו לא חיכה שאני אגיד לו משהו בחזרה.

אחרי כמה שבועות שלא קרה כלום, טליה שאלה את סאם אם הוא שמע
משהו מבילי. סאם אמר לה שכן והמשיך לטפל בלקוחות. היא הציקה לו
שוב, אבל הוא התחמק ממנה כל אותו היום. בסוף היום, כשסגרו את
החנות, הסכים לספר לה. עמדו ליד המכונה הגדולה. סאם לחץ על
כפתורים והיא נשענה על המכונה והסתכלה עליו. הוא אמר לה שבילי
עבר לסן פרנסיסקו. קיבל איזו הזדמנות מצוינת מהחברה שהוא עובד
בה. איזה חברה גדולה שמייצרת ומוכרת מסגרות פלדה לתעשיית
המטוסים. אז הוא שמה עכשיו וזהו. לא רצה לספר לה בכלל, אבל
עכשיו שמח שסיפר, כי עכשיו היא תוכל להוציא אות מהראש שלה,
וזהו זה. אבל היא לא. איך תוכל. בעיקר אחרי מה שאמר לה בסוף -
עוד נפגש - איך תוכל. היא לא נכנסה לאבל, ממש לא, אבל שוב לא
הייתה כהרגלה. איכשהו, חסרונו, של האיש החד פעמי הזה, היה גדול
מחסרונו של ארוסה, לשעבר כמובן. לא ברור, הא, אמרה לרמי. לא
ברור בכלל, איך אתה מסוגל לתת לעצמך להסחף כל כך אחרי משהו כל
כך חד פעמי. ועוד תראה מה זה, היא מוסיפה ואומרת לו, לא מדובר
פה באליל חלומותיי, ככל שאני חושבת על זה יותר ויותר, הוא נראה
לי פחות ופחות מושך פיזית. אבל שוב, היא מסכמת, תראה עד כמה זה
מוזר, אתה נותן לעצמך להסחף. כאילו, כאילו אתה מרגיש כל כך
ריק, שהואקום הזה בתוכך, הוא לא שואל אותך בכלל, רק יונק לתוכו
כל דבר שנדמה לו, ולו לרגע יחידי, שיש בו אולי אפילו איזה שביב
של ניצוצון שיכול להאיר את כולך באור אדיר, אתה מבין.
ורמי אמר לה, כולו שקט מאד, כן, אני חושב שאני בעצם מבין.

זהו, זה היה הסוף של הסיפור שלה, רמי אמר לו, לחבר שלי. חבר
שלי שאל אותו, ומה קרה אחרי זה. כלום, אמר לו. ישבנו עוד קצת
ודיברנו, אבל העיניים שלה, אתה יודע, היו במקום אחר לגמרי. אחר
כך ליווה אותה לדירה שלה ואפילו, אתה יודע, שיחק אותה ונישק לה
על היד לפני שנפרדו, יעני בצחוק כזה. אמרה לו שנהנתה מאד
ואיחלה לו הנאה ואושר גדולים בכל אשר ילך. מאז לא ראה אותה.
חזר ועבר על יד הדירה שלה כמה פעמים, אבל אף פעם לא פגש אותה
שוב. אפילו חיכה איזה יום כמה שעות טובות על המדרגות בכניסה,
אבל היא לא באה. לקראת ערב הסתלק, השאיר לעצמו את התקליט של
הרולינג סטונ'ס שקנה בשבילה. טיפשי משהו, הוא חושב, אבל תראה
מה זה, לפעמים זה בא ותופס אותך, ואתה כל כך מופתע, וזה באמת
כל כך קצר, שאתה מוכרח, פשוט מוכרח עוד קצת מזה שוב. קצת. ממש
קצת. רק עוד פעם אחת. זה באמת היה כל כך מעט וכל כך קצר. וכל
כך ממלא, יחד עם זאת.

אחרי זה הם תפסו מונית וחזרו לבית שלו בניו ג'רסי. בבוקר למחרת
חבר שלי, גבי, התעורר עם כאב ראש מנצח, שתה כוס קפה וחצי,
והסתלק משם. עכשיו הוא בבוסטון. הוא לבד, רע לו ומשעמם לו. ויש
משהו גרוע הרבה יותר. הוא כל הזמן חושב על הטליה הזאת, ועל חבר
שלו, רמי, מחכה לה מתחת לבית. אפילו על ההוא, הבילי ההוא, הוא
חושב. והם כולם לא יוצאים לו מהראש. הוא מסתובב ברחובות כמו
מטומטם ופשוט מחפש אותם. חושב אולי יראה אותה, את הטליה הזאת,
ואולי יזהה אותה לפי התיאור של החבר שלו. אבל כל זה מטומטם
מאד, והוא בכלל לא מסוגל להתחיל לדמיין למה זה קורה לו. גם הוא
מרגיש קצת ריק, אולי זו עונה כזו, אולי זה סתם וירוס, והוא
פשוט מחפש משהו. איך החבר שלו אמר, כל כך ממלא. אבל כל הסיפור
הזה נתן לו קצת השראה, והוא מנסה לכתוב עכשיו משהו. הוא כותב
גבי, כתב פעם איזה מחזה קצר שהעלו בערך פעמיים וחצי בתאטרון
חיפה באיזה פסטיבל. אז הוא מנסה לכתוב, אולי יצליח להתמלא מזה.
אבל חסר לו משהו, משהו שיתן קצת נופך ממשי לכל הסיפור הזה.
שישים גם אותו קצת במרכז, שיוכל להרגיש משהו אמיתי, ולא רק רגש
משומש יד רביעית. אז זהו, סתם. בגלל זה הוא התקשר אלי. ישב
בדירה שלו ופתאום נזכר בי וחשב שאני אבין לליבו. זהו, אין בעצם
לו יותר מה להגיד.

נו, בסוף תפסתי מונית שירות הביתה. האוטובוסים באמת נגמרו,
הבנתי את זה אחרי חצי שעה שלא הגיע כלום. אולי, בעצם, הם לא
נגמרו, אולי הייתי רק צריך לחכות עוד קצת. אולי אם הייתי מתעקש
הם היו באות, סליחה - באים, האוטובוסים.