כאב עמום בקרקעית הבטן קורא לי לברוח. לקום ולברוח, לא להיות
כאן, לבצע התאבדות חברתית, לנתק את הטלפון, להתבודד, להעלם מכל
מה שמוכר, להתרחק מכל מה שידוע, לבטל את כל מה שמובן מאליו
ולהתחיל מחדש.
להתחיל מאפס.
הבטן מתהפכת, זה כמו התרגשות לא טובה, בחילה שתגרום להקאה של
דברים פנימה, להצפה. הדחקה, הצקה.
אלה לא פרפרים שמדגדגים מעל לקיבה, אלו צרעות, דבורי בר
אימתניות, מאות עוקצים ננעצים בי. הצהוב והשחור מסמנים סכנה,
מנסים להתריע מפני העוקץ, להפעיל בי את מנגנון ההישרדות שיגרום
לי לרוץ, לברוח, להימלט. אבל הכאב בבטן, בגללו אני לא יכול
לרוץ, כאב בבטן עם עוקץ, לא כזה שהורג, כזה שמשתק.
כאב שחיים איתו.
גם כן חיים.
אחרי ש"לומדים לחיות עם זה", חיים לצד זה, הולכים לישון איתו
בלילה, אוכלים איתו, מחרבנים איתו, מזדיינים איתו. בסוף גם הוא
מצטרף אל שאר הכאבים שמשוטטים בין רצפת האגן לכלוב הצלעות,
ונושאים את הסיווג "לא מסוכנים", כאבים חצי ארסיים, כאבים
שהורגים לאט. כאבים עמומים בקרקעית הבטן.
כאבים סתם.