זרועו החסונה של הנסיך ליטפה את שיער המשי הארוך של הנסיכה.
עכשיו הכל נרגע. הסערה המשיכה אל מקומות חשוכים אחרים ובין
העננים שנשארו תלויים בשמיים אפשר כבר לראות את הירח החסר.
הגשם הלך, הפחד הלך, הנסיכה נרדמה. הנסיך קם מהמיטה והדליק
סיגריה.
באור הלבן שהתפרץ אל תוך החדר מבעד לחלונות הגדולים הוא ראה רק
את כף רגלה של הנסיכה, בהירה, קטנה ועדינה. הוא לוקח שאיפה
מהסיגריה, אור אדמדם מאיר את פניו ואת אצבעותיו, ברק נסדק
במרחק. ברגע הזה הוא מנסה לספור את כל הסיגריות שעישן אחרי
לילות כאלה, את כל הלילות האלה, את כל הנסיכות המפוחדות.
"אינספור" הוא מניע את שפתיו ללא קול.
הוא הנסיך של ממלכת אינספור, ממלכה שגבולותיה לא נודעים, ממלכה
שאין לה אמצע או סוף, גם את ההתחלה הוא זוכר רק במעורפל.
הנסיכה התהפכה במיטה, מושכת את השמיכה אל החזה וחושפת את הלובן
האינסופי של הרגליים שלה. הנסיך כיבה את הסיגריה בתוך גביע של
יין זול והתיישב על המיטה. הנסיכה מילמלה משהו ושוב התהפכה,
הנסיך כיסה אותה ונשכב על גבו, מביט בקורות העץ של התקרה וכמעט
לא נושם, משהו זימזם וכירסם לו בתוך הראש והוא לא ידע מה.
בחוץ כבר עלה הבוקר והשמיים התחילו להתבהר, הנסיך קם מהמיטה
והתחיל לאסוף את מלבושיו שמפוזרים ברחבי החדר. הוא התלבש
במהירות, רשם משהו על פתק קטן ויצא אל מסדרונות הארמון. אחרי
שלוש שעות החדר כבר שחה באור של שמש חורפית צהבהבה. הנסיכה
התעוררה והסתכלה אל השמיים ממיטתה, נדמה היה לה שאתמול ירד גשם
ובא נסיך והיה טוב והיא לא פחדה לישון, שוב היא לא היתה
בטוחה...