הנה, היא כאן.
הגיעה לפרשת דרכים.
לאן תפנה?
האם בכלל?

היא חיה, לא מתוך רצון לחיות, אלא משום שהיא תמיד חשבה שאם
תתאבד, היא תהיה כפויית טובה כלפי מי שנתן לה את החיים. היא
חיה עם האנשים, לא בגלל שאהבה אותם, אלא מתוך הפחד להיות לבד.
בכלל, אי אפשר היה להגיד שהיא אוהבת אנשים. להפך - היא שנאה את
חבריה לכדור הארץ. היא שנאה את גזענותם, צרות עינם, שנאת החינם
שלהם, החמדנות, הצימאון לדם, וחוסר האמונה באהבה.
היא ידעה שהיא יותר טובה מהם.  היא לעולם לא הייתה לוקחת
ממישהו שגורלו טוב יותר, לא משנה כמה ענייה הייתה. היא לא תשנא
מישהו שלא עשה לה כל רע. היא לא תזלזל באיש בגלל צבע עורו, ולא
תפחד לצאת מובסת.
הדבר היחיד שרצתה היה מישהו שיאהב אותה, ולמות כשהיא מחובקת
בזרועותיו.
היא אהבה לישון. בשבילה השינה הייתה מוות זמני בצל החיים. מוות
שממנו אפשר לחזור. מפלט מהמציאות. עולם דמיוני נפלא שיכלה
לשלוט בו.
למראית עין של אדם שלא הבין אותה, לריוניה לא חסרה דבר - הבנים
אהבו אותה. עורה הלבן, עיניה היפות, שיערה החלק, הזהוב והארוך
וגופה החטוב משכו את ליבם, והם התאהבו בה ממבט ראשון. אך לא
לזמן רב - הם רצו ממנה יותר מחיבוקים ונשיקות. ומכיוון שנפשה
החלשה והפגיעה לא יכלה לספק להם את כל מה שרצו, הם עזבו אותה
לאחר זמן קצר.
גם חברים היו לה - דמותה הטהורה משכה אליה את האנשים היותר
טובים שחיו. אך הם העלו את דמה לראשה לאחר ימים תמימים -
בדיחותיהם הגסות, היידע הנשפך מהם, ושלה אין אותו בכלל,
וסלידתם מבריחה מהמציאות הרחיקו אותה מהם.
גם משפחתה לא סיפקה אותה - הם תמיד נהגו להחזירה למציאות בכוח,
אפילו באלימות, ליגלגו עליה, זילזלו בה והעליבו אותה.

יום אחד, היא התהפכה במיטתה, ולא הצליחה להירדם. לרגע היה נדמה
שמפלטה היחיד מהמציאות נלקח ממנה. אך לא. היא הצליחה להירדם.
אך היא לא הצליחה לשלוט בחלומה - היא חלמה שליצנים דמויי חבריה
ומשפחתה לועגים לה, וסוטרים על פניה שוב ושוב, עד שהתעוררה
לגלות שאחיה הקטן, מייקל, שוב סטר על לחיי כדי להעירה. היא
בקושי הצליחה להתאפק מלסטור לו חזרה, איך היא הצליחה. היא
רגילה למצבים כאלו.
אימה שלחה אותה להביא מים. היא הסכימה. אך בדרכה לשוק, היא
עצרה רגע לחשוב. מה ייצא לה מלהביא את המים הביתה? לחזור לביתה
ולחייה, שכה שנאה? אולי מוטב לה פשוט לברוח למקום כלשהו, שאין
בו אנשים?
זהו.
היא פנתה אחורה, ונכנסה ליער שליד החנות, בלי שאיש ישים לב.
היא רצה עוד כמה קילומטרים, עד שהגיעה למעיין יפה, מימיו
כחולים וצוננים, ויש כמה צמי ברוש שמצלים על האדמה, ועץ תפוחים
לידו.
היא תגור כאן. תחייה כאן.  ואיש לא ימצא אותה - היער גדול,
והיא על שביל לא מסומן - איש לא יטרח לחפש אותה שם - כולם ידעו
ששבילים לא מסומנים הם מסוכנים, איש לא ייקח סיכון כדי למצוא
אותה. הם יעדיפו לחשוב שמישהו רצח אותה בדרכה לחנות. המחשבה
הזו צרבה את ליבה, כמו גחל מתכת שהוצמד אליו.
אך לא לזמן רב - סנאי ירד מאחד עצי הברוש, והתיישב על כתפה,
מכורבל, והיא ליטפה אותו. עוד כל מיני חיות הגיעו לסביבתה,
ורצו ליהנות מחברתה.
ימים רבים היא בילתה בביתה החדש, והרגישה, לראשונה בחייה, שהיא
רוצה לחיות, שהיא אוהבת את מי שמסביבה, ורוצה שהמציאות תישאר
כמו שהיא, לתמיד.
היא עדיין אהבה לישון, אך השינה כבר לא הייתה מפלט. חלומותיה
היפים היו זהים למציאות שהתעוררה אליה. השינה הייתה רק תמריץ
שלקחה, כדי שייתן לגופה כוח כדי להמשיך לחיות.

ככה עברו עוד שלוש שנים, עד שחלומותיה החלו להתמלא בחיבוקים,
נשיקות, מילים של אהבה, מין, וגברים שאוהבים אותה. וכשהתעוררה
מהם, ומצאה את עצמה מחבקת את הכרית שיצרה מהעלים של העצים,
כמעט שפרצה בבכי.
חברתם של חיות המחמד עדיין שעשעה אותה וסיפקה אותה, אך עדיין
לא הגיעה לרמתה של חברתו של גבר אוהב.
לאט לאט, חיות המחמד שלה התחילו לראות את זה עליה, וחבורה שלמה
של סנאים פתאום נעלמה. היא לא הבינה מדוע נעלמו. אולי חיה
מסוכנת חטפה אותם כשישנו? אולי טעו בדרכם במציאת מזון? ואולי,
היא חשבה בעצב, הם ראו עליה שהיא עצובה, והגיעו למסקנה שלא כיף
להיות איתה יותר, אז הם הלכו למקום אחר? מחשבה זו צבטה את
ליבה. ואולי, מחשבה נוספת עלתה בראשה, הם הבינו מדוע היא
עצובה, והלכו למצוא לה גבר? לרגע אחד היא התמלאה בתקווה, אך
היא שלטה בזה. חייה לימדו אותה שלא שווה לטפח תקוות שווא
ביצורים חיים.

אך כעבור כמה ימים, נראו ליד המעיין החבורה של הסנאים האבודים
- עם בחור נאה, בעל שיער ארוך ובגדים קרועים, שנראה עצוב
ובודד.
אך ברגע שראתה אותו לריוניה, היא קפצה היישר לזרועותיו, והוא
חיבק אותה חזרה. "מה אתה עושה פה?", שאלה אותו. "מה שאת עושה
פה?" הוא ענה לה בחיוך, "המין האנושי הוא עם אכזר, אך את אולי
שונה." "גם אני", אמרה לריוניה, כשהיא חשה הקלה עצומה, "אני
מתעבת את המין האנושי. הם פגעו בי ללא הפסקה. אך אתה תקוותי
האחרונה בהם."

כך עברה לה שנה, ושניהם וחיות המחמד שלהם חיו באושר.
עד שלריוניה ראתה שהיא הרה.
"אני חושב שכדאי שנחזור לעיר שלנו", אמר הבחור, "נגדל את
ילדינו בסביבת חיים פחות מבודדת."
לרגע היה נדמה שליבה של לריוניה נשבר לשניים. הוא היה תקוותה
האחרונה לחייה, והיא התנפצה. היא לא תחזור לחיות בקרבת אלה
שפגעו בה והשפילו אותה כל הזמן. או שכן... אולי הם השתנו? אולי
היא כבר לא תיפגע כל כך? אולי באמת יהייה יותר טוב לילדה לגדול
בחברת בני אדם?
"לא!!!" היא צעקה, "לעולם לא אחזור לחיות בקרב בני האדם!"

כך עברו להם תשעת החודשים, ולריוניה ילדה תינוקת לבנבנה, קטנה
וחמודה.
שבוע שלם היא טיפלה בה, האכילה אותה, שרה איתה שירים, ובילתה
איתה את הזמן שלעולם לא תרצה לתת.
אך לילה אחד, היא הבינה שלא תוכל לחיות ככה. מייק רוצה שהילדה
תגדל בחברת בני אדם. היא תהיה חייבת לתת את התינוקת למייק.
וזה מה שעשתה.
האריקה, כך קראו לתינוקת, נתנה נשיקת פרידה לאימה, ומייק חיבק
אותה, והם הלכו, מותירים את לריוניה שבורת לב, וחלל גדול
בתוכה, שפעם היה מייק.

הוא והאריקה ביקרו אותה מדי שבוע, אך כעבור זמן, היא הבינה
שהיא כבר לא שייכת אליהם.
היא ברחה אל הקצה השני של היער, אל הצוק הגבוה ביותר.
והנה, הוא והאריקה באים.
אהבתם אליה הנחתה אותם עד כאן.
היא סיימה לכתוב את המכתב.
פרשת הדרכים נפתרה.
"בואי איתנו! את שייכת אלינו!" צעק אליה מייק, כשעמדה על קצה
הצוק. "אנחנו אוהבים אותך! אל תלכי! אל תשברי אותנו! אל
תלכי!!!"
היא הסתובבה אחורה.
מייק בכה.
האריקה חיבקה אותו והסתכלה עליה בעיניים מתחננות.
לא תהייה לה ברירה. היא חייבת לבוא...
"לא!!!!" היא צרחה, וקפצה.