לפעמים אני חושבת שעות, איך אני יכולה להיות כל כך מטומטמת?!
ולעמוד בדיוק בגבול הדקיק בין אופטימיות לטפשות...
לפחות הייתי טיפשה או אופטימית, אבל לעמוד באמצע?! מה
הטעם?...
לא יודעת לחשוב לבד, אז חושבת חיובי ומצפה, ומקווה, וחולמת,
ומשלה את עצמי...
וככל שהתקווה שלי הולכת וגוברת ככה גם האכזבה שלי!
מטומטמת שכמותי!
אסור לי להאמין!
לצפות!
לקוות!
לחלום!
אני צריכה לחשוב על המצב הגרוע ביותר ורק אז כל דבר קטן שיקרה
יהיה טוב ולא יאכזב.
אבל עכשיו, שוב, זאת מחשבה שנמצאת בין אופטימיות לטפשות, בדיוק
בגבול, לא ימינה ולא שמאלה, בדיוק בדיוק בגבול.

הלוואי שתהייה מלחמת גבולות והגבול יעלם לנצח!