ועכשיו הלכת.
לא אמרת "אני אוהב אותך" אחרון
וגרמת לצליל הניתוק להישמע לפתע
כצליל הכי מנוכר, אכזרי וצורמני שיכול להיות.
ועכשיו הלכת.
לא נפרדת ממני
ואתה גם לא תיפרד ממני לעולם
ורק אני נפרדתי ממך
מקווה שלא לתמיד
אבל מנסה להרים את הראש מבעד לאשליות
והחלומות, והתקוות והרצונות.
ולדעת. כי תמיד ידעתי אותך מבלי שאמרת כלום.
וכמו אז, גם עכשיו, אני מבינה.
ונותנת לך ללכת, כי אני אוהבת אותך יותר מדי.
ולא רוצה לעצור אותך.
מנסה שלא לגדל את התקווה שעומדת לה בפינת הלב השבור
אותה תקווה שאני אשמע פעם שוב את הקול שלך
ואחבק אותך חזק עוד פעם אחת.
רק עוד פעם אחת.
והתקווה גדלה לה ואי אפשר לרסן אותה.
רק לרמוס אותה.
והימים שיחלפו ירמסו אותה.
ועכשיו הלכת.
ובקושי אמרת שלום
ובקושי היה לך זמן
ועכשיו הלכת,
והשארת אותי לבד.
תמיד אמרת לי להרים את הראש מעל המים
לא לשקוע מתחת בלי עוגן ושנורקל
ותמיד להיצמד לקרקע.
ואני נצמדתי אלייך. תמיד.
ועכשיו הלכת
ואני עומדת לטבוע
ואין יותר במי להיאחז
ולא רואה גלגל הצלה באזור.
ולא יודעת איך להיפרד ממך
להיפרד באמת.
להיפרד ממך בתוך הלב ולהשלים. שעכשיו הלכת.
והזמן שעובר לא ירפא שום פצעים.
מוקדש לקובי, שהלך. |