איך זה שאני אף פעם לא יכול לכתוב כשטוב לי?
למה לעזאזל כל פעם שאני מחליט לכתוב סיפור, קליל, משעשע שכזה,
אני מגלה שאין לי על מה?
ושלא תחשבו שזה תמיד ככה, כשרע לי, כשאני עצוב או מדוכא, זה
זורם, זה עף לי מהאצבעות כל כך מהר שהמחשב לא מספיק להגיב בקצב
שלי.
אבל עכשיו, עכשיו טוב לי, וזה פשוט לא עובד.
ניסיתי לכתוב על דברים הכי פשוטים, על קיץ וים, על ילדים
שמשחקים, על אהבה.
אבל הכל נראה לי נורא נדוש, טיפשי, נכתבו כבר מליון כאלה,
ואני, אני אוהב להיות מקורי.

החלפתי גישה, ניסיתי פשוט להתחיל סיפור בלי לדעת לאן הוא ילך,
אולי הוא יכתב בעצמו, פשוט ניתן לאותיות לזרום לן מימין לשמאל,
לרוחב המסך.
אבל הן הסתכלו עלי במבט ספק משועמם ספק מלגלג, מבט כזה של מה
אתה רוצה מאיתנו? מה הפואנטה שלך?...

אבל אני, אל תראו אותי ככה, לא כל כך מהר אני אומר נואש.
ניגשתי לי אל כל הסיפורים הישנים שלי, חיפשתי אחד שמח, אחד
שמתחיל טוב ונגמר מאושר, סיפור ורוד כזה עם ריח של פרחים.
אבל הסתבר לי, שכל הסיפורים או שהתחילים נחמד ויש להם מין
טוויסט אכזרי בסוף, כזה שהופך אותם על פיהם, שאומנם קיבלו
פידבקים חיוביים מאוד אבל מאושרים הם לא.
או שהם פשוט סיפורים על אהבה נכזבת ועל מוות.
אין לי סיפורים שמחים, לא קיימים.

כבר עמדתי ללכת לישון, להתייאש ולחכות שאני אהייה עצוב שוב כדי
לכתוב, אבל ברגע האחרון צצה לי מחשבה, אני אכתוב על זה שאני לא
יכול לכתוב כשאני שמח, אז הנה, כתבתי.