"שם בבקשה" פנתה אלי המזכירה בחוסר עניין.
"עופר מישקי" עניתי בביישנות אופיינית לי.
"ולמה אתה רוצה לדבר עם המנהל?" היא שאלה באותו טון מעצבן
שהשתמשה בו בשאלה הראשונה. הן כל כך מעצבנות כשהן כאלה,
הפקידות המשועממות האלה. תמיד עושות טובה שהן בכלל מתייחסות
אליך. אבל מצד שני ריחמתי עליה. השעמום הזה - אני לא הייתי
עומד בו. צריך מידה מסוימת של אורך רוח כדי להתמודד עם כזה
שעמום.
"זה הוא שרוצה לדבר איתי אם כבר. אני לא חבר שלו ולא באתי
לשאול אותו מה העניינים" עניתי בחוצפה אופיינית לנער בכיתה
ח'.
"ילד!", הרימה את קולה וכיווננה את הטון כדי שיעצבן עוד יותר,
"אתה רוצה שנשעה אותך לשלושה ימים בבית?" דווקא לא הייתי מתנגד
לחופשה יזומה כזו. מה כבר יכול לקרות? רק פחדתי ממה שאבא ואמא
יגידו, אז החלטתי להיכנס לדמות הילד התמים שמפילים עליו את
הכל. "המנהל בפגישה כרגע, הוא יתפנה אליך כשהיא תסתיים".
רציתי לשאול כמה זמן זה ייקח, אבל החלטתי לחכות שהיא תירגע
קצת. בכל מקרה לא היה לי לאן ללכת כי המורה לא תכניס אותי
לשיעור בכל מקרה ואין אף אחד לשחק איתו כדורגל בחוץ. ישבתי על
הכיסא שהיה שם וחיכיתי. מבעד לקיר שמעתי את המנהל מרים את קולו
מדי פעם. לא שמעתי עם מי הוא דיבר. המזכירה הסתכלה עלי במבט
בוחן ואני עשיתי את עצמי לא-שם-לב.
אחרי כמה דקות שאלתי אותה מתי המנהל יסיים את הפגישה והיא ענתה
לי בעצבנות "הוא יסיים כשירצה ואם אתה רוצה להישאר בבית הספר,
כדאי לך לשבת בשקט ולהמתין בסבלנות". אוף, איזה מעצבנת. היא
ממש מרגיזה! "מה את מאיימת כל הזמן? כולה זרקתי מטוס על חבר
שלי והוא נחת למורה על הראש, אז היא התעצבנה עלי. אפשר לחשוב
מה עשיתי. מה את רוצה ממני בכלל. רק שאלתי מתי הוא יסיים".
זהו. התגובה לא אחרה לבוא. היא התחילה לצרוח: "עוף מפה. צא
מהמשרד מיד! שמעת אותי?". "אבל..." ניסיתי לעצור את המתקפה,
כמו הילד שהציל את אמסטרדם כשדחף את האצבע לחור שבסכר. אך
לשווא. אני לא הצלחתי בניגוד אליו. הסכר שאני עמדתי מולו עמד
סדוק כבר הרבה זמן. אני רק נשענתי עליו וגרמתי להכל להתמוטט.
"בלי אבל ובלי שום דבר! צא החוצה. לא רוצה לראות אותך פה." לא
הייתה לי ברירה. חזרתי לכיתה.
בדרך ראיתי את רמי מסתובב בחוץ. הוא דיבר עם השומר של השער
הראשי והתקרבתי אליהם. "ומה אתה עושה פה?" פנה אלי צביקה
השומר. "מה אכפת לך?" השבתי לו את מה שבעצם הייתי צריך לומר
למזכירה המטומטמת של המנהל. "הופה, מה קרה עופר? מי ירד עליך?
מה אתה כזה לימון היום?" הוא תמיד אמר שכל האנשים ברחוב נראים
לו כמו לימונים לפעמים. מנסים להחצין רק את החמיצות שלהם. לא
מחייכים, לא נהנים. רק חמוצים וסובלים. אבל בהקשר שלי הייתה
הפעם הראשונה שבה הוא השתמש במושג הזה, לימון.
"סתם, איריס המורה לגיאוגרפיה העיפה אותי מהכיתה ואמרה לי ללכת
למנהל והמזכירה של המנהל התעצבנה עלי סתם והעיפה אותי מהמשרד
שלו כי הוא היה בפגישה. כולם מעצבנים אותי היום".
צביקה הסתכל עלי בסוג של מבט אבהי זועף ואמר: "הכל סתם אצלך.
סתם העיפו אותך מהכיתה וסתם העיפו אותך ממשרד המנהל. מה יהיה
איתך עופר? אתה ילד טוב. מה אתה מסתבך לי בבית-ספר? אתה יודע
שאתה צריך להיות בנאדם. לא הכל בחיים זה כדורגל. אף אחד לא
מבטיח לך ליגת על בחיים וגם אם כן, תדע לך ששחקן כדורגל חייב
להיות קודם כל בן אדם. שחקן כדורגל זה מודל לחיקוי. כולם
מסתכלים עליו."
בהתחלה עצבן אותי שככה הוא מדבר אלי השומר הזה. מי הוא בכלל?
מה הוא לא עשה שטויות שהוא היה ילד? איך זה שהוא נהיה שומר?
אבל לא רציתי לשאול אותו, כדי לא להעליב אותו.
"אל תיפול בקטעים האלה" הוסיף צביקה.
"אבל אתם לא מבינים - רק רציתי להעיף מטוס על גדי והוא נחת
בטעות על הראש של איריס. אני לא אשם, לא התכוונתי להנחית אותו
שם. כל הכיתה צחקה, אז היא העיפה אותי החוצה. ובמשרד של המנהל
המזכירה הזו סתם הייתה עצבנית. רק שאלתי אותה מתי מסתיימת
הפגישה של המנהל כדי שאני אדע כמה זמן יש לי עוד לחכות והיא
התחילה לצעוק עלי כמו משוגעת. מה כבר עשיתי, צביקה גם אתה היית
ילד, מה לא עשית שטויות?".
"עופר, עופר, עופר... מה יהיה הסוף איתך? מה זה משנה מה אני
עשיתי כשהייתי ילד? אם אני אומר לך שהבאתי מכות לכל הכיתה שלי
זה ישפר לך את המצב? אולי זה ישפר לך את ההרגשה, שיש יותר
דפוקים ממך, אבל זה לא גורע או מוסיף לדפיקות שלך. אז אתה מעיף
לי מטוסים באמצע השיעור? זה נראה לך לעניין?" הוא האריך את
התנועה האחרונה בנימה של אכזבה ונהיה שקט לכמה רגעים. אח"כ הוא
עוד הוסיף: "והמזכירה... נו טוב, בזמן האחרון היא ככה לכולם.
גם אני ראיתי שחל בה שינוי לאחרונה. אתה יודע מה, כשאני חושב
על זה אז גם המנהל עצמו יותר עצבני ממקודם. כאילו הולכים לפרק
את הבית-ספר ורק הוא והמזכירה יודעים מזה".
שני אנשים מבוגרים שלא הכרתי יצאו מהבניין שבו היה משרד המנהל.
צביקה אמר לי שהם באו אל המנהל ושכדאי לי לנסות עכשיו ללכת אל
המנהל כדי שלא תהיינה בעיות. הלכתי לכיוון המשרד. לפני שנכנסתי
שמעתי אותו אומר "לא יודע מה הם רוצים" בקול מתוסכל ועצבני.
כשנכנסתי המזכירה אמרה לו "הנה הילד החוצפן הזה שהיה פה קודם.
המורה שלו שלחה אותו אליך. הוא זרק עליה מטוס באמצע השיעור."
"לא זרקתי אותו עליה" סיננתי לעברם.
"מי זה? עופר?" שאל המנהל כששמע את קולי מבעד לדלת. "כן."
עניתי. "עופר? לא מתאים לך. בוא, בוא כנס". נכנסתי לחדרו
והתיישבתי על הכסא הכי קרוב לדלת. הייתה למנהל הזה חולשה
לספורטאים. בעיקר לכדורגלנים. אני הייתי התקווה של פתח תקווה
בכדורגל. שיחקתי כבר עם הנוער של הפועל. תמיד הוא היה אומר לי
שכשאני אהיה שחקן גדול אני אזכור מאיפה באתי. "מישקי! אל תשכח
מי בנה אותך" הוא היה אומר לי מדי פעם. תמיד בחיוך, תמיד תומך.
הרגשתי קצת באי-נעימות כשהמורה שלחה אותי אליו. אני דווקא ילד
טוב. אני רק רוצה להצליח בעתיד. לא רוצה לעשות בעיות.
"איך הצלחת להגיע לפה, תגיד לי?" שאל אותי המנהל בדאגה.
"סתם, זאת אומרת... לא סתם... זרקתי על גדי מטוס מנייר והוא
פגע באיריס המורה לגיאוגרפיה בטעות. לא התכוונתי לפגוע בה.
באמת."
"תקשיב לי, עופר" הוא הנמיך את קולו וניסה לשוות לו טון חינוכי
ונעים, "יש דברים שאתה פשוט לא יכול לעשות. חלקם מוגדרים
במדויק בחוק וחלקם כללים רחבים כאלה - כללי מוסר, שאתה חייב
למלא אחריהם. לא יכול להיות שתזרוק מטוסים באמצע השיעור. זה לא
מכובד. אתה חייב לכבד את המורה איריס. זו העבודה שלה, היא
מלמדת אותך ואת החברים שלך" הוא עצר לרגע לחשוב והמשיך: "חוץ
מזה, אם הייתם קוראים את התקנון שמחלקים לכם בכל תחילת שנה,
הייתם יודעים שגם יש חוק בבית הספר שאוסר לזרוק חפצים בתוך
הכיתה. אז גם על החוק עברת וגם על הערכים שלך דרכת. זה לא
בסדר. נכון, זה לא סוף העולם. זה בסך-הכל מטוס. אבל היום זה
לזרוק מטוס ומחר זה לשדוד זקנה ברחוב. קח את עצמך ברצינות,
עופר. אתה בחור טוב. יש לך עתיד."
שתקתי. באמת הרגשתי רע עם מה שעשיתי. אמנם הוא קצת הגזים עם
שוד הזקנה, אבל המנהל גרם לי לחשוב על מה שעשיתי וזה מה שהטריד
אותי בשאר היום. כשחזרתי הביתה, סיפרתי לאבא את כל מה שקרה ומה
שהמנהל אמר. אבא לא הוסיף דבר. הוא הקשיב בשתיקה ובסוף הציע
להסיע אותי לאימון, כנראה כדי לשנות את הנושא. הוא ראה שהייתי
קצת נרגש מאותו יום בביה"ס.

למחרת, כשבאתי לביה"ס פגשתי את צביקה השומר בכניסה. הוא אמר לי
שהאנשים שבאו לבקר את המנהל אתמול עזבו במכונית עם לוחיות
רישוי של המשטרה. הוא שאל אם אני יודע משהו על סמים בבית הספר
או אולי מכות שהיו. אמרתי לו שאני לא יודע ולא שמעתי על כלום.
"כן, אתה דווקא בסדר, אני יכול לסמוך עליך שלא תעשה שטויות"
העיד צביקה לפני שהמשכתי לכיתה.
ביום שישי של אותו שבוע, אמא קראה לי לבוא והראתה לי במקומון
את הכותרת ששינתה את חיי. "משה לוטרובסקי, מנהל חטה"ב 'העליה'
מואשם בהעברת כספים של ביה"ס לכיסם הפרטי". אחרי חודש גם
המזכירה הצטרפה לספסל הנאשמים.
"איך זה יכול להיות שהמנהל עשה כזה דבר, הרי רק ביום שני הוא
דיבר איתי על כמה שחשוב לשמור על החוק והמוסר?" שאלתי את אמא.
"ככה זה, יש אנשים צבועים בעולם. חבל שהם מחנכים את הדור הבא
שלנו, אבל זה מה יש. ואם כבר יש כזו נבלה בכזה תפקיד, אז עדיף
שתהיה צבועה מאשר שנדע מה היא באמת שווה" ענתה לי. אני הייתי
צריך זמן לחשוב.