יש רגשות שאי אפשר להתחרות בהם או לשחזר אותם, גם אחרי שעברת
כמה וכמה כאלו. אהבה ראשונה היא אחד מהם. גם ההתנפצות שלה.
הפרפרים האלו, כל כך חדשים ומרגשים, ההתרגשות הראשונית, התחושה
שהכל ורוד, שהיופי הוא נצחי. התמימות. כמו בסרט אמריקאי בו לא
משנה מה יקרה בסוף אנחנו ננצח. הפעם הראשונה לפני שאתה שובר את
הלב היא נהדרת.
אבל בסוף היא באה, הפעם הארורה ההיא, שהיא אומרת לך שהיא לא
רוצה אותך יותר והעולם כבה, אתה מבין שזה לא זה, חיית באשליה.
הפלוס שלפני משתווה בערך למינוס שאחרי. בבת אחת מרגישים את
ה'קנק' הזה בלב, יומיים אתה לא מסוגל לנשום ורק בוכה עד שאחרי
כמה חודשים אתה מבין שזה עבר ולך, נשאר רק זיכרון חמוץ-מר (היו
פה לפחות שלושה חרוזים) כזה, שאחרי שלושים שנה אתה יכול להזכר
בו בחיוך מצד אחד ובצער מצד שני, כי 'מה היה קורה אילו'. לאהבה
הראשונה יש קסם מיוחד, משהו שאולי לא יחזור.

לי זה קרה בכיתה ז'. בעונה הנהדרת של מכבי חיפה, זו בלי
ההפסדים. היינו על גג העולם בכל שבוע עם הקבוצה המושלמת ביותר
שידע הכדורגל הישראלי (אולי חיפה של ליגת האלופות מתחרה בה).
זו הייתה השנה הראשונה שבאמת התעניינתי בכדורגל ולא סתם אהדתי
סטייל "יש-ניצחנו-אבל-אין-לי-מושג-אפילו-מי-הבקיע" את חיפה.
ממש דיברנו כדורגל בכיתה. ברקוביץ, עטר, מזרחי והחברים עשו לי
חג כל שבת. עד המשחק ההוא בגביע כשמכבי ת"א ניצחו אותנו 2:1.
יומיים אחרי זה עדיין לא האמנתי שיכול להיות שלא ניקח דאבל,
ואנחנו לא ממשיכים בגביע הלאה, עד כדי כך הייתי בשוק. באוטובוס
של יום רביעי (גביע זה שלישי) פשוט ישבתי על סף בכי, ושחזרתי
את החמישייה המפורסמת, נותן לעצמי כוח ונזכר ברגעים היפים של
החיים.
נסיעה קשה זאת הייתה. איתי לנצח. ההתנפצות.
קשה קשה.

נ.ב אני מניח שחלק חשבו שדיברתי על בנות בהתחלה, כי  ששמעתי
שככה מרגישים גם במקרה שבחורה אומרת לך לא, אבל למזלי אני לא
מכיר את ההרגשה, לי הן תמיד אומרות רק כן.
ועל זה נאמר: ממש.