זה סיפור על בחורה שקראו לה מיכל,
שהתגוררה בקומה השביעית במגדל,
היה לה חבר שקראו לו יובל,
שהיה הקפטן של נבחרת כדורסל.
הם חיו באיזור מאוד חביב,
אי שם, בצפון תל אביב.
הם היו פופולארים בצורה מדהימה,
מישהו פעם אפילו ביקש מהם חתימה.
כל מה שביקשו- תמיד הם קיבלו,
בנות לרגליו של יובל נפלו,
בנים במיכל היו מתאהבים,
וכולם חשבו שהם מה-זה מגניבים.
יום אחד התקשר אליהם בחור בשם זיו,
חבר של יובל שגם גר בתל אביב.
הוא אמר להם: "בואו, קפצו לבקר...
כבר הרבה זמן שלא יצא לנו לדבר."
הם אמרו לו: "אוקיי, נבוא בחמש."
סיימו ת'שיחה והלכו להתלבש.
"המרצדס בתיקון", יובל נזכר,
"נצטרך ללכת ברגל", הוסיף ואמר.
"ברגל?! As if!", מיכל התרתחה:
"נעליים של גוצ'י זה לא להליכה!
חוצמזה הוא גר נורא רחוק,
כאילו, נראה לך שאני ממש אלך עכשיו בלוק?!
אז זהו שלא, למה אתה חושב?!"
"אוף, מיכל! תפסיקי להתלהב!
הוא גר במרחק של רחוב מאיתנו,
ואני לא מבטל אחרי שקבענו!".
וכך במעלית ירדו השניים,
הספיקו להתנצל ולהשלים בינתיים,
הגיעו ללובי ויצאו לרחוב,
הרגישו עם עצמם כבר הרבה יותר טוב.
הוא אמר לחברתו: "אני אוהב אותך, מיכל"
וחברתו מיד השיבה: "גם אני אותך, יובל,
איזה יופי שהשלמנו, אפילו לא צריך טיפול!"
אמרה ואז החליקה על שתן של חתול.
נפלה על הריצפה מחוסרת הכרה,
ויובל צרח בקול "מיכלי התפגרה!
היא מתה בגללי ואשלם עכשיו ת'קנס!"
צעק ורץ לכביש ותוך שניות ספורות נדרס.
אחרי כמה דקות התאוששה מיכל,
הסתכלה ושאלה: "אייכה, יובל?"
ראתה את אהובה על הכביש זרוק,
ציחקקה ואמרה: "שיואו! איזה דפוק!"
הירהרה קצת וחשבה: "האמת שקצת חבל"
וחזרה לדירתה בקומה 7 במגדל.

<נכתב ע"י קארין ברגע של שריטות אחרי 48 שעות ללא שינה>