הולך לצד הגנגס בטיילת של ורנסי. מימיו המטונפים של הנהר
זורמים באיטיות רבה כל-כך עד כי נדמה שהם עומדים. ההמון ההודי
שסביבי, לעומת זאת, זורם ומשתנה. ילדים רצים סביב במשחק קריקט
סוער, זקנים יושבים בצד לקבץ נדבות, גברים חומים בתחתונים
צמודות וחומות קופצים לנהר לטבילה ונשים עטופות בסארים
צבעוניים מתרחקות מהטיפות לא להרטיב את הבגדים, סאדוהיים
כתומים מחלקים ברכות לתושבים וסוחרים מטרידים מתנפלים על כל
התיירים שעוברים. מידי פעם, בעוברי על פני אחד האנשים, אני
מביט בעיניו ומנסה לחדור את המחסום שבינינו. זה לא מצליח.
החיים שלי ייגמרו עוד כמה עשרות שנים וזה יהיה הסוף, לנצח. אני
חי את חיי עכשיו. במבטו המעורפל אני חש איזו אדישות או השלמה
עם החיים. חייו התחילו לפני מאות שנים בגלגולים קודמים ולאחר
שימות הוא עוד יחזור לעולם בשנית. הוא חי את חייו האלו בכדי
להיפטר מהקארמה הרעה שלו אשר כובלת אותו לכאן, וכשיצליח הוא
ימות ולא ישוב עוד. זו מטרת חייו, זו שאיפתו היחידה - אני יכול
להגיד את זה ולתאר את זה במילים, אבל לא להבין זאת או לתפוס
זאת במחשבתי. קשה לי לטייל כך במקום שאיני מסוגל להתייחס
ברצינות והבנה להשקפת החיים של תושביו.
אני מתיישב על גדת הנהר המזוהמת ומביט קדימה אל להבות האש אשר
עולות ועוטפות ערימת גזעים חומה ודוממת. הידיים הנשלחות לוכדות
אותי במגען הבוער ואני מתהפנט ממחולן של הלהבות, מצלילם של
הגזעים המתפצחים ומריחו של העשן המתוק. הלהבות מטפסות על
הגזעים העבים והכבדים, קופצות מעלה ומשתלחות בריקוד משלהב של
אדום וכתום. קצב הריקוד משתנה כל הזמן. לעיתים הוא מהיר וסוער,
הלהבות עולות גבוה לשמים ומזנקות לכל הכיוונים, שולחות את
ידיהן החוצה כשואפות למצוא להן מאחז אחר ולברוח מן הערימה.
לעיתים הריקוד איטי ושקט. הלהבות הנמוכות מחליקות בעדינות על
פני הגזעים, נושקות ומלטפות, כמפתות אותם לתת להן לחדור פנימה
ולהבעיר את ליבם באש פנימית.
ענן כחול פורח ומתפתל בזרם מסתלסל העולה מן הקטורת שהוצתה לצד
המדורה. ריחו המתוק מתפזר סביב ומטשטש את מרירות הריח של זוהמת
המקום ושל הבשר הנשרף.
מאחוריי ילדים מפריחים עפיפונים לשמיים, ולפניי הנהר הקדוש,
זורם באיטיות, ומימיו משקפים את להבות מדורות השריפה. אני צולל
בלהבות התבערה עת אלו מעכלות את הגזעים והגופה שבליבם. לאט לאט
דועכות הלהבות, ודמותם של הגזעים המפוייחים מתגלה תחתן. צבעם
שחור והם מנוקדים בכתמים הלבנים והזוהרים של גחלים לוהטות.
החושך יורד וצללים עוטפים את הכל. אורם החלוש של הגחלים
הלוחשות מטיל כתמי אור על הגזעים המפוייחים אשר עוותו ועוכלו
בלהבות. הצללים נעים ומשתנים ולעיתים מבחין אני בצללית הגופה
אשר במרכז המדורה. קשה להבדיל אותה משאר הגזעים, משום שבצבעה
ומרקמה גם היא נראית כבול עץ מפוייח, רק בצורתה היא מזכירה מעט
דמות אדם מן הכתפיים ומעלה.
ככל שעובר הזמן נוגסות הלהבות מהגופה, וכשם שבול עץ נישרף מן
החוץ אל הפנים כך גם הגוף משיל אט אט קליפותיו החיצוניות תחת
מגעה של האש. כדור הראש מתעכל ונעלם וכך גם החזה והכתפיים ותחת
כל קליפה שיורדת מתגלה קליפה אחרת, ממש כמו במשחק החבילה
עוברת. אני יושב ומביט במתח במדורה הדועכת ובקליפות המושלות,
מצפה לראות מה יתגלה תחתן. מה יש אצלנו בגוף בפנים ששונה מגזע
העץ, הבנוי קליפות ובבסיסו סתם עוד קליפה ריקה מתוכן וזהה
לחברותיה.
המדורה כבתה, העץ והבשר נשרפו עד היסוד, וכהן הדת אוסף את
שאריות האפר ומפזר אותן במימי הגנגס. אני מתעורר ומשתחרר
מאחיזתן המהפנטת של הלהבות שכבו, מנסה להכניס היגיון במחזה
שראו עיני.
הגבר שזה עתה ראיתי נעלם במדורה עוד התהלך הבוקר ברחובות העיר.
לפני מספר שעות הוא היה אדם חי, נס הבריאה, ועכשיו ראיתי את
גופו נשרף כגזע עץ. קליפות ריקות הנשרפות לאפר דק ובפנים אין
כלום. אני מביט ימינה ושמאלה בעוברים ושבים, ילדים וזקנים,
נשים וגברים, כולם מלאים חיים, כל אחד מהם הוא עולם ומלואו,
אדם חי נושם וחושב, אשר יישרף יום אחד כבול עץ דומם וריק.
להיכן נעלם האדם בעת המוות? מהו זה אשר מפיח חיים בגוף הדומם
ולאחר המוות נעלם ומותיר אחריו קליפה ריקה ודוממת? האמונה
בנשמה המופרדת מהגוף כבר לא נידמית לי דימיונית כל-כך. האמונה
כי לאחר עזיבת הנשמה את הגוף נשאר רק כלי ריק וחסר משמעות כבר
לא נשמעת לי מופרכת כל-כך. אך הנשמה, מה קרה לה עכשיו? לאן
הלכה אם אינה שוכנת עוד בגוף?
אני מביט בעיניו של האיש העומד מולי והן מלאות רגש והבעה.
נעלמה החומה שהפרידה בינינו קודם.
"We are having a party in our house 10 days from now" - הוא
אומר לי באנגלית הודית.
"What?" - אני שואל, לא בטוח שהבנתי.
"We will celebrate my beloved dad soul return to the world
- as a new born baby", הוא מסביר לי.
- "You are Invited", מזמין אותי הבן האבל בחצי חיוך.
אני שוקע מחדש בהרהורים, מנסה להכניס היגיון בדבריו ...
הם מאמינים שהוא ייולד עוד עשרה ימים בגוף חדש, גוף של תינוק,
הנשמה לא מתה, רק הגוף. עוד עשרה ימים יש לאיש שנשרף כאן
יומולדת...
"Where is the party?" - אני שואל בשקט.
http://stage.co.il/Stories/394526
http://stage.co.il/Stories/381280 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.