מזגן דלוק וחלון פתוח. ככה אני הכי אוהב לנהוג במכונית. רדיו
דלוק, כבוי, דיסק מתנגן או רעש מנוע. זה לא משנה לי. העיקר
שבקיץ המזגן עובד והחלון פתוח. רק ככה אני יכול לנשום. לקחתי
שאיפת אוויר ארוכה.
מה אני אומר לו כשאפגוש אותו? אני לא ממש יודע. אני מדמיין את
תווי פניו המוכרים לי כל כך, הלא מטופחות, משקפיו הגדולות
ועיניו החמות כל כך. לפעמים קרות. נשמתי עמוק.
גלגלתי בראשי זיכרונות משותפים שלי איתו.
תשים לב לכביש בן אדם. אתה מרחף.
אני אוהב לרחף. במיוחד כשאני חושב עליו, על אבא שלי. כשאני
חושב עליו אני חושב דרך הנפש. לא דרך הראש, לא דרך המוח וגם לא
דרך הבטן. ואז אני מתמלא במין תחושה של ריכוך מהול בכאב מלטף
וחיוך עטלפי שלא נראה.
עוד מעט אפגוש אותו ואין לי מושג מה לומר לו.
אני נזכר איך כשהייתי קטן הוא היה קורא לי בלחש למטבח כדי
לאכול איתו גבינה עם ריבה בלי שאמא תדע. היא לא הרשתה. היינו
אוכלים מהר את הגבינה עם הריבה וצוחקים. אהבתי את החיוך שלו.
גם היום.
אני נזכר בצחוק שלו. יש לו צחוק שיכול לסחוף אחריו אוקיינוסים
ויבשות. כשאבא שלי צוחק אין אף אחד באזור שלא צוחק גם כן.
אפילו כשאני נזכר בצחוק שלו עכשיו, אני צוחק. כזה הוא הצחוק של
אבא שלי. צחוק נצחי.
אבא שלי גם בוכה. כשהייתי בן שתים עשרה בערך קרה לו משהו. הוא
התפרק. לא ידעתי אז למה. הוא היה מגיע הביתה מהעבודה ובוכה.
אמא שלי הייתה מסתגרת איתו בחדר שלהם, ואני ואחי היינו מתגנבים
בחרדה על קצות האצבעות לשמוע מה הם אומרים.
לא אהבתי אותו באותה תקופה ובשנים שלאחר מכן. אפילו התביישתי
בו. למשל כשהייתי רואה אותו ברחוב בזמן שהייתי עם חברים הייתי
מפנה את תשומת לב כולם למשהו בצד השני כדי שלא יראו אותי ואותו
ביחד. או פעם כשהלכתי בשכונה ראיתי אותו יושב בתחנת אוטובוס
ומחטט באף. אוי לבושה. רציתי לקבור את עצמי. לא! זה בטח לא אבא
שלי. זו טעות של משרד הפנים, של בית היולדות, של אלוהים.
אני מתגעגע לצחוק שלו.
כשהתבגרתי נודע לי שלאבא שלי יש מחלת נפש. תמיד הייתה לו. מאז
שהיה נער. התחלתי להבין. זיכרונות הילדות עלו בי שוב כאילו
המתינו כל השנים למצוא הסבר. והנה ההסבר מגיע, פותח דלת וכל
הזיכרונות מחפשים להיצמד אליו ולנוח.
מזגן פועל וחלון פתוח. רק ככה אני יכול לנשום.
הגעתי. החניתי את האוטו בשביל הכורכר בצד. לא יודע למה אבל
לקחתי איתי את הגיטרה כשיצאתי מהאוטו. מה פתאום אתה לוקח את
הגיטרה?  אין לך מה לומר לו אז אתה מתכוון לנגן? גיחכתי על
עצמי.
בשער עברתי ליד האיש הזקן עם הגלימה. אני בד"כ מפחד ממנו. היום
משום מה לא. הוא הביט בי בעיניו המציצות מבעד לכיסוי הגלימה
שעל ראשו והיה נדמה לי שראיתי חיוך קל על שפתיו. בעצם כשאני
חושב על זה, תמיד היה לו את החיוך הזה. רק שהיום הוא לא מפחיד
אותי. נעצרתי חצי מולו לשנייה קלה. הוא הנהן קלות בראשו כאילו
מסמן אישור והבנה. רציתי לחבק אותו ודמעות הציפו את גרוני.
בלעתי את הרוק שהצטבר, נשמתי נשימה עמוקה, קדתי לו קידה בעיניי
והמשכתי הלאה.
הלכתי בין שורות המצבות עד שהגעתי אליו. אל הקבר של אבא שלי.
אל אבא שלי. נעמדתי אל מול הקבר ולא ידעתי מה לומר. רציתי לדבר
איתו כמו שמראים בסרטים אבל לא יצא לי כלום. עמדתי ככה איזה
דקה ושתקתי. התיישבתי על הקבר שלידו והוצאתי את הגיטרה מהכיסוי
שלה. שניות ארוכות אחזתי בה בלי להשמיע אף לא צליל אחד. לאט
התחלתי להזיז את אצבעותיי עת המיתרים ולהפיק מין צלילים לא
קשורים אחד לשני, בלי קצב, סתם צלילים. ואז התחלתי לנגן. בקצב.
בלהט. כאילו הייתי מופיע על במה. ניגנתי ושרתי. שרתי לעצי
הברוש שנישאו מסביב, לרוח, לשמים, לאבא שלי. ניגנתי ושרתי כמו
שלא ניגנתי ושרתי בחיים שלי. לכבוד אבא שלי. והייתי יכול לראות
אותו צוחק מבעד לברושים וכל הברושים צוחקים ביחד איתו. כי אין
אחד שלא צוחק כשאבא שלי צוחק.
זה כואב.
בדרך החוצה עברתי שוב ליד האיש הזקן עם הגלימה. הוא שוב חייך
אליי.
אני מתגעגע לחיוך ולצחוק של אבא שלי.
נכנסתי למכונית, פתחתי את החלון, הפעלתי את המזגן וידעתי
שהצחוק של אבא שלי נצחי.