יודעת את ריחך / עדנה אפק

אני שומעת את ריח בגדייך
תמולי מתפלשים בריחך
ברחי נפשי
הצילי את נפשך

לא ידעתי שאפגוש באביך כשיצאתי היום לדואר ובדרך עצרתי בסופר
לקנות דברים אחדים: הוא היה שם, על הקיר.
גם הפעם לא הצלחת להסתיר ממני, כמו שלא הצלחת את מה שהיה עם זה
שהייתי מטובעת עימו. ולאחר, נטלתי את טבעתו מאצבעי והשלכתי
אותה דרך חלון האוטובוס אל הדרך הראשית המחברת בין אז ואחר-כך.
וכשטקס החליצה שערכתי תם, את כבר לא היית שם.
אני יודעת.
אני יודעת שאת בארץ.
הייתי רוצה לבוא לשבעתכם ולעיין בך.
אומרים שעל אף שמעולם לא נישאת, עשית חייל, וצר לי על כך.
כשעזב את הבית לראשונה, אמר לי זה שעתיד היה לנכות: אל תזלזלי
בה.
עליתי בדרגנוע. בקצהו היית אחוזה בזרועות "שובר הכוס" ואני
התפחדתי שמא יאמר, וחזרתי במורד הדרגנוע, במכנסיי הקצרות
ובשערי חסר ריח-גבר.
מעולם לא הייתי יפה כל-כך.
לא הבטתי אחור.
נציב מלח.
האם הנמשים עדיין מכסים את פניך?
האם גופך כשהיה?
אני מקווה ששמנת.
אני מקווה שכערת.
פעם, בהפסקת צהריים, נטלתי שפופרת וחייגתי. אמרתי "בואי
ניפגש".
נמשייך רעדו.
קולך סרב.
ביקשתי, כפי שהוא ביקש שנים קודם.
אני חושבת שסיפרת לו. ובמוגו, משך גופו ממך כפי שקודם משך
ממני.
הטלפון צלצל.
ורק קולך היה בו
ורק גופך היה בו.
ולא היה בו קול אחר.
וריח קולך עלה באפי
ואמרתי: לא תהיני.
וטרקת.
ועלה במעלות ואמר: "טוב שאמרת. לא ידעתי איך".
ובאו בי רחמים עלייך.

ולא ידעת.
כמו שלא ידעת שאחרי, פגשתי את זה שבגינו עזבת פה.
לא ידעת שאהבתי אותו או שחשבתי שאהבתי אותו.
ועוד לא ידעת, שהיה מספר בך ונמשייך היו בקולו.
ואחרי, היה מכתב בתיבת הדואר.
חושך היה על חדר המדרגות.
ואני ידעתי שרצונו אליי כבה.
לא פתחתי את מכתבו כי ידעתי, כמו שידעתי אז, וכמו שידעתי
היום.
ואת לא ידעת.
געגוע גואה בי, לראותך.
געגוע לרחרח את צווארך
לדעת
אם ידיעתם עדיין בך.