אוטובוס. מתוך טפשות, עצלות, נברנות ומילים אחרות המתחרזות
בשיבוט עליתי, וכעת מתוך נוסף, מתוך השפעות אישיותי הגראפומנית
שאין להמנע ממנה אני כותב כמעט מילים אלו בנסיון [שוא] לחמוק
משימת לב לסביבתי הנייחת. סביבה זו עומדת בתנגודת מה לסביבתי
הניידת, הלא היא הנוף הנשקף מן החלון רחב היריעה שבפאתי כתפי
השמאלית. מעניין לדעת כי הביטוי השגור הנכון בשפתנו העברית היא
"לקרוע חלון", משמע החלון בעצם הוויתו גורם לפגיעה בשלמות
המושגית של החלל הסגור. מתוך הזוהמה נשקף לפתע דבר מה אחר
באופיו המעיד על אי-דטרמניסטיותו של הסחי, או לחילופין בין
אברי היופי האסתטי ניבטתת ישות, כאוטית או לא, אך בכל אופן
מעוררת חלחלה ולא עוד מאפשרת הנאה שלמה ממנעמי החיים בחדרון
הסגור מלא מותרות (נפשיים גם, לו יהי).
כך או כך, אני (אני! אני! עד כמה נהנה כל דרדק זב חוטם מן
האוננות הסמנטית הזו שבחפירה אל נבכי עצמך) למנוע חוסר ענין
שלי, בזבוז זמן, ותוך כדי כך למלא דף ריק ולבנבן 1 בדרך הארוכה
אל חיסול עוד מחברת. ואם אשוב בשנית אל ענין החלון (ואם לא? מה
יהא עלי אז?) הרי שאותו נופ-נע עולה בהרבה על אפקטים זולים של
סרט אירופי היפר-ראליסטי רב תקציב. הנוף נע ללא הרף, פיקסלים
נפרדים לא יובחנו גם לא בעין בלתי מזוינת, כל פיצוץ [ביוב]
יביא להשפעה מיידית על מצבי שבשלהי האוטובוס (לרגע נדמה היה לי
כי עלתה אל האוטובוס עלמת חן אך התבדיתי, ועימי הסליחה).
הנה, הרגע הזדמנה לי הצצה אל חייהם הפרטיים של דיירי בית בקצה
הכביש, צפו בטלויזיה ושוחחו זה עם זה. ריגוש אינסטנט לבעלי
מודעות אמנותית. די.