התעורר בה חשק עז לכתוב את ליבה עד כלות.
להשיח לדפים הלבנים, השלווים, את מראות שעות אחר - הצהריים
הסגולות, המשתברות
על החלון הגדול והשקוף כמו בכי , שבחדרה.
פתאום היתה בה שלווה אמיתית. כזו שהבטיחה שהפעם המילים ינבעו
ממנה, כמעט ללא מאמץ.
כמה זמן חיכתה כך לשלווה הזאת ופתאום היא באה, כמו היתה שם
תמיד, וננסכה עליה בליטוף
רחב ומבטיח.
היא שכבה על המיטה הרחבה, רגליה מכונסות אל תוכה ורוח עדינה
לוטפת את פניה הבהירים
ופורעת את קווצות שערה הכהות. שערה ליטף את עורפה הרך בעוד
תחושת הבדידות מתרחבת סביבה. המחשבות נשרו ממנה והלאה,
מפוייסות יותר.
היא נטלה קובץ דפים דק ששלפה מבלי משים מהמגירה, נגעה בהם קלות
ונתנה למחשבתה לצוף כעלים יבשים ומקומטים על פני המים :
איך תצוד למילים את יפעת הסערה שחשה אז, שהרעידה אותה בפעם
הראשונה מזה שנות אלף , שהעירה ברגע את הלב המרוסק שלה, איך
תלכוד את הטלטול, את הגעש שהתלבה בתוכה, ולבסוף את הנוחם שחשה
בשעה שעיניה הוטחו בעיניו, שלא פסקו מלפכות אליה.
ואחר כך את השקט, את המכאוב, את שברון הלב, את הימים הארוכים
שטבלו בחוסר צדק, ובעיקר את האכזבה, את האכזבה ואת היאוש, בנות
הברית הנצחיות שלה.
ואיך תמנה אחד לאחד, את הרגעים בין לבין, היו גם רגעים טובים
הרי, שלמרות שכעת הם עמומים בזכרונה, הם חצובים בה. זמנים בהם
שהברית התחזקה והחיוכים עפו ביניהם ומילות האהבה, שאבדו מתוקפן
כעת והשאירו לה טעם של החמצה, היו הדבר היחיד שהשאיר את ליבה
בחיים. והיו המחוות הקטנות והמילים, כל כך הרבה מילים שנשאה
עימה לחלומות ולרגעים ששכבה לבד מתחת לשמיכה הלבנה שלה.
והיו הדמעות שאספה למחרוזת פנינים, שזלגו מאושר וגם מתוגה
שתמיד נמתחה עליו, והכתימו את הדפים בהם שטחה את עצמה ואפילו
בינה לבין הדפים, שקלה כל מילה, כי הרי אפילו עם עצמה לא יכלה
להיות כנה לגמרי, חשופה ללא שום הגנה, ממילא לא ידעה מי היא
באמת.
איך ישבה לידה במטבח בלילה בהיר אחד, ופתאום נפתח ליבה, עד
תום. היא דברה ודברה וגלתה גם לעצמה ולא רק לעיניים שהביטו
דרכה בתערובת של חמלה ואהבה, על אודות הכאב המתמשך, אותו טרחה
לטייח, כאילו די לה בשכבת מילים שקופה כדי לכסות על האמת. ואיך
היא שתקה אז ואמרה: 'אולי תצטרכי לוותר עליו. יהיו לך עוד הרבה
דברים יפים בחיים'. והיא, נשנקת מבכי וממחנק אמרה: 'אבל הוא
אחד מהדברים הכי יפים שיש לי בחיים ואני לא מסוגלת להרפות, זאת
האישיות הדפוקה שלי שוב שנתלית בבלתי אפשרי ממילא, שמחפשת את
מה שנמצא מעבר להגיון. לא מסוגלת להרפות' מלמלה לשתיהן.
והיא אספה אותה ואת ליבה, רסיס ועוד רסיס, והעניקה לה רגע אחד
של אור שם במטבח, מתחת לפלורסנט ולתקרה הגבוהה.
אחר כך חזרה לביתה בהליכה איטית ומדודה, הלומת כוכבים ולילה,
ונסתה להרדם בתחושת הקלה מסוימת, שפגה מיד כשהתעוררה אל האור
החזק מדי.