שוב טרקה אחריה את הדלת, ומעט האור שהאיר את הקיר לרגע, נעלם.

היא המשיכה לעמוד שם, רק עוד מספר שניות נוספות, מניחה לחיוך
לגלגני להתפשט על פניה, מגחכת על הדרמטיות שבה היא נותנת לעצמה
לנהוג.
כשנרגעה מעט, יצאה אל המרפסת החשוכה, והרהרה בחבריה, יושבים על
החוף, או בעצם, צוללים אל תוך המים המלוחים, אל תוך העולם שלה.

היא הצטמררה לפתע מעוצמת הרצון לחוש ליטוף, עד שהדמעות הכניעו
את עיניה. היא רצתה כל-כך לחוש אותו, את הליטוף שלנו, להיסחף
שוב אל תוך המערבולת האדירה הזאת, ולשכוח שוב מהצורך להפריד
בין שנינו ולחשוב בהיגיון, כשם שהוא מצטייר בעיניי העולם. את
הליטוף שלנו, זה כל מה שהיא רצתה, רק נגיעה, אחת, גואלת, שלא
תחוש עוד בודדה כל-כך, גם אם זה רק לרגע, גם אם לאחר-מכן
הבדידות שוב תתעצם.
כל כך רצתה לחוש אותנו, שוטפים אותה בעוצמה שלנו, לחוש שוב את
גלי החום והקור ההם שעברו בה, את כל החיים שבתוכנו, את העולם
הזה, שמתקיים במקביל לעולם שלה, אך לא מתערבב, רק נוגע.
היא נזכרת עכשיו בו, בשחר. בצורה שבה הגב שלו התעקל כשהוא רכן
מעל הגיטרה וכיוון אותה בעיניים עצמות. בפניו הרפויות, שתוויהן
החדים התרככו, ובצלילים שנסחפו ברוח שפרעה את השיער הארוך שלו,
ובעצמה, יושבת לידו, עוצמת עיניים, ומביטה בו.
הוא היה הראשון שלה. הראשון שאמר לה שהיא יפה, היו לפניו
עשרות, אבל הוא היה היחיד שהביט גם פנימה.
הוא הקסים את כולם כשהוא שר שם על הבמה, והיא ישבה והביטה בו
מהקהל, הוא שר בשבילה, כך היה נדמה לה, הביט עליה, וגרם לה
להרגיש יפה, עוד לפני שאמר זאת.
בסוף ההופעה הן ניגשו אליו, החברות שלה, והיא מאחוריהן. הן
אמרו לו שהוא נורא מוכשר ושהיה ממש יפה, הוא חייך אליה, והיא
החזירה לו חיוך. לראשונה, החליק לה ככה חיוך, בלי להתכוון.
היא ישבה עכשיו על הספה הישנה, ברכיה משוכלות, וניסתה לכתוב,
כדי להנציח את היופי. כמו שהוא ביקש. אבל כל מה שיכלה לחשוב
עליו היה רק הכמיהה לנגיעה.
רק בתוכי היא תוכל לחוש אותו שוב, אני שלהם ובתוכי הם אחד, כמו
אז, מעלינו שמים לוהטים באור השקיעה.
היא רצתה ללכת איתו, אבל הוא אמר שלא, והיא הקשיבה לו, כי הוא
היה היחיד אותו הצליחה לשמוע. אבל ההשלמה לא הפחיתה מן הרצון,
כי כל השאר היה כה מאוס, חסר משמעות, זרם סוחף, מטלטל, שככול
שהיא ניסתה להתנגד לו, לשחות נגדו, כך הכניעה הבלתי נמנעת היתה
סוחפת אותה ביתר שאת, חזרה.
הוא נגע אז בפנים שלה, והיא מעולם לא הרגישה עירומה כמו באותו
רגע, נגע בפנים שלה וביקש שתכתוב, אמר שלשם היא צריכה ללכת,
שמקומה לא איתו, לו אין כבר מילים. היא בכתה קצת, והוא גער בה
בתגובה ואמר לה לא להניח לזרם לסחוף אותה, אני הולך לא למרות
אלא בגלל, לחש, ואת, גם את צריכה ללכת.
ואז, הוא צלל לתוכי. בעולם שלי הוא כבר לא היה צריך מילים,
צלל, והתמכר לנגיעה הנצחית, נסחף בזרם.