אריאל סנטוס / בין ערביים |
כשהרוח בשערך פורעת
שמש מפזרת עצם על הקרקע
ומנצנצת חיוך חיוור
זאת השעה הזו
בה כל העולם שוחק
הולך ממני, אלי חוזר
אז
כשמשתנה שדה חרוש
וזהב ארגמן באופק בא
ואני לבד נוסע עם הקצב
זאת השעה הזו
בה שמים נושקים לאדמה
ומחייכים למרות העצב
עכשיו
על הכביש המתפתל
כשהמחשבות לא יודעות
ואני שוב בלעדייך
עכשיו היא השעה הזו
בה צללים גדולים מאנשים
ובכל זאת אני חושב עלייך
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|