לאט לאט אתה נעלם באופק הכחול.
שמחה מהולה בעצב.
דמעה מלוחה מתגלגלת על הלחי, אל הצוואר.
אני עומדת על החוף, מרגישה את החול החם בין האצבעות, את הרוח
הקרירה מייבשת את הדמעה.
רואה אותך נבלע באופק, במקום שבו הים והשמיים מתאחדים.
האבן נגררת לאט לאט על הלב, עד שהיא נופלת בחבטה על קרקעית
הבטן.
אני מתאמצת להסתיר את הכאב, להשאיר טיפת חיוך על קצה השפתיים.
רק שלא תראה אותי בוכה. שלא תראה אותי נשברת.
עכשיו, כשהאבן כבר לא מכבידה לי על הלב, הוא מנסה לפעום שוב.
הוא כבר קצת שכח, קשה לו. הלב שלי כבר התרגל לניוון.
אני ממשיכה להסתכל על דמותך מתרחקת. אני עומדת ככה כבר חודשים
רבים, אבל רק עכשיו התרחקת מספיק כדי שהאבן תיפול.
אתה מעולם לא הסתכלת אחורה, אליי. תמיד אתה מסתכל רק לאופק
הרחוק, בדרך להגשים עוד חלום.
אולי עוד מעט, כשכבר לגמרי תעלם, האבן ששוכבת אצלי עמוק בבטן,
תתמוסס ותעלם. ואז גם לא יכאב לי יותר.
ואם לא יכאב לי,
כבר לא תתגלגל לי דמעה מלוחה על הלחי,
ואוכל לחייך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.