נחשו מי?

הוא פשוט יושב שם ומסתכל עלי.
יושב וחושב מחשבות שאני אף פעם לא אדע מה הן.
כשאני מדברת איתו, הוא לא עונה, ואין לי דרך לדעת אם הוא מבין
אותי או שלא.
כמה שאני אתחנן שהוא ידבר איתי, ככה הוא יתעלם.
הוא אוהב את מי ששונא אותו ושונא את מי שאוהב אותו.
נשמע כמו סיפור מוכר, נכון?
כשטסתי לשבוע הוא לא זז מהמיטה שלי, ונראה כאילו הוא
מתגעגע...
אבל כשחזרתי הוא ברח ממני.
מסתבר שסתם היה לו נוח שם.
חבל שאני מבזבזת איתו את הזמן, כי מה שאני לא אעשה, הוא לא
יאהב את זה.
הוא מקשיב לי כשיש לי משהו שהוא רוצה, וגם אז הוא עושה לי
מעיין טובה.
אני חושבת שהבנתי למה...   אני עושה לו את כל הדברים שהוא
שונא, למרות שהוא חייב, כמו מקלחת וכמו לקחת כדורים או להסתרק
מידי פעם.
אבל מה שהוא לא מבין זה שאני עושה את זה בשבילו.
בכל אופן אני מעדיפה שהוא ישנא אותי ויעשה את כל הדברים האלו,
מאשר יאהב אותי, ויהיה מוזנח.  לא שיש משהו רע בלהיות מוזנח,
אבל אצלו זה קובע את כל החיים. אם הוא יהיה מוזנח כולם יזרקו
אותו ולא יקבלו אותו.
אז אני יודעת שאני קיבלתי אותו ושהוא שלי, ולכן מותר לי להרגיש
מה שאני רוצה לגביו ומכיוון שלו יש דעה משלו, לו מותר להרגיש
מה שהוא רוצה לגבי.