המון אני לא זוכרת ממנה. הייתי כולה בת 6 או 7... לא הבנתי כלום.
אבל מה שאני כן זוכרת ממנה, אני זוכרת צלול. היא הייתה סבתא נדירה, באמת.
זה מצחיק, אומרים שעם השנים הזיכרון מתכהה.. והריח שלה... אני זוכרת אותו
בדיוק! אחרי 11 שנה... אני בחיים לא אשכח את הריח הזה..
היא הייתה אישה צעירה - בנפשה, במראה שלה..
היא תמיד הייתה שרה לנו "דודו נינטה" (שיר בצרפתית), וגם אם היינו עצובים,
בוכים, כועסים/עצבנים, מה שלא יהיה - הדודו נינטה שלה היה מרגיע אותנו ופותר
לנו הכל.
היא הייתה עדינה במיוחד. בחיים שלי לא שמעתי אותה צועקת, בחיים לא זכור לי
שהייתה עצבנית, החיוך התמים שלה חקוק לי בלב.
והקוסקוס... והחמין... אני חושבת שאם היו שואלים כל אחד ואחד מהמשפחה שלי איזו
ארוחה הם היו מוכנים לאכול רק עוד פעם אחת בחיים, התשובה לבטח הייתה "הקוסקוס
של סבתא ממי".
הציור לא אמור להדהים או להמם מישהו.
ציור פשוט שלוקח כמה דקות בשיעור ספרות משעמם, חברה ציירה לי לפני שנה בביה"ס,
ציור של מלאכית - בדיוק כמו סבתא שלי ממי.
אני מניחה שהיא תמיד שומרת עלינו מלמעלה.
עוד ניפגש.