בוקר טוב.
מי אמר את זה?
העיניים מסרבות להפקח, או אולי זאת אני שמסרבת לפקוח אותם.
כן, זאת אני.
שמיכה. נעים לי.
הפרצוף תחוב בכרית.
אור יום רך.
מחשבות ריקות על חלום שנשכח מהר מדי .
מתרוממת בעדינות על המרפקים ופוקחת לאט את העיניים.
הראש נשמט בעדינות הצידה כשאני מנסה להעיר גם את המוח שעדיין
ישן אי שם.
הריקנות מתמלאת במבט סביבי.
איפה אני?
חדר לא מוכר.
מוכר.
לא מוכר.
מוכר יותר מדי.
כבר הייתי פה פעם. הבטתי בתיקרה הזאת. בקיר הזה, בריצפה הזאת.
מכירה את החדר הזה מכל זוית אפשרית.
בגללו.
על מי אני חושבת?
אני רעבה.
מיץ תפוחים נשמע לי נורא טעים עכשיו.
אני ערומה.
נכנסת להלם ועייפה מכדי לעכל את המידע.
הבגדים שלי זרוקים בחדר.
קמה ומתלבשת כאינסטינקט בלי להבין אפילו למה.
למה אני לבד?
אמור להיות פה מישהו.
נזכרתי מי.
תמונות מעוממות של חושך עוברות לי בראש.
כמו פיתוח של סרט צילום הן לאט לאט מתחדדות מאפור לחום לאדום
לצבעים בוטים יותר מדי.
בחילה וצמרמורת תוקפות את כל הגוף.
אני עדיין בחדר.
לבד.
יושבת על קצה המיטה ובוהה בשולחן מולי.
כבולה בחבלי מצפון למיטה.
מה אבא היה אומר?
רוצה חיבוק.
מחבקת את הבטן, מחביאה אותה מהעולם.
אף אחד לא יגע בה יותר לעולם.
היא שלי.
אני שלי.
אבל אני שבורה לחתיכות שפוזרו בחדר.
לא מצליחה לחבר אותן לא משנה כמה חזק אני לוחצת.
בכי של ילדה מזכיר לי שהיא שם.
מסביבי, בכל פינות החדר.
פוקחת שוב את העיניים, בפעם האחרונה.
קמה, הולכת אל עבר הדלת, סוגרת אותה חזק אחרי,
ויוצאת מחדר הזה,
החדר שמעולם לא נכנסתי אליו. |