אמרו לי שזה טוב עד קטע מסויים, ואני מסכים. אך לא היה לי את
הלב לשנות את זה, אז תהנו ממה שטוב.
"עיניים בוערות בחשכה
מראות היכן פחדינו מסתתרים
אך אלו הפחדים הטובים מכולם."
אני זוכר עד כמה את אוהבת פרוסות מרמלדה חתוכות דק, עוגת
שוקולד מכוסה בקרם וניל וסוכריות, שמכסות אותה בציבעוניות של
קשת. אני אפילו זוכר איך את אוהבת את הענבים קרים, שקועיםם
בתוך סוכר ודבש. תותים גדולים בקצפת רכה ומתוקה במיוחד. ואת
סוכריות הגומי העגולות דמויות הדובונים שניתקעות לך בשניים (אך
את ממשיכה לאכול אותם כי הם ניראים לך כאלה חמודים). וה...
אממ, הנה הוא מגיע. אני יודע שאת שונאת אותו, אבל איני יכול
להפטר ממנו סתם כך.
אפילו אם שנינו שונאים אותו כל-כך.
זה ניראה כאילו הוא התחיל להתעייף מלהטיף לי כל הזמן הזה, הוא
חוזר כבר על אותם הדברים, כמורה להיסטוריה שמשנן מהספר את מה
שכתוב בו. נו טוב... גם כך אנחנו נהנים מאוד לאחרמכן, רק אני
ואת. והנה הוא חוזר למעמקים שמהם הוא יצא, צדיק צבוע שכמותו.
אני הכי זוכר את צבע הדם הנוטף משינייך, עוד בפעם הראשונה
שתפסתי אותך. העיניים שלך היו כאלו תוקפניות, זה ניראה כאילו
את רוצה שאני התגרה בך, שאגעל ממך. בחיי, איך שניראת מתוקה
כל-כך עם המבט המופתע ההוא על פנייך, וטעם הנשיקה הראשונה שלנו
כשהראית לי מי את באמת. טעם חלוד, וטעם מריר יותר מכל דבר
שאי-פעם טעמתי בחיי, באותו רגע הבנתי עד כמה את מיוחדת.
