בכפר קטן, אי שם באירלנד
אל מול הר קירח עטוף בעננים
חיו בעוני ובקושי רב
איש כחוש, אישה אוהבת ושני בנים.

הם התפרנסו בקושי ובדוחק רב
מחנות סדקית קטנה בקצה הכפר
כן, זו לגמרי לא הייתה עבודה קלה
תמורת רווח זעום, תשמעו זאת ממני
קשה לשרת חקלאי כחוש בשביל חצי פני.

האב לא הפסיק להתרוצץ בין הדלפק לבין הקופה
מביא סחורה, מסדר מדפים ומוכר בהקפה
הוא עבד כמו סוס שרף ימים ולילות
בטיפול במלאי, חישוב חשבונות ואפילו בניקיונות.
כשאישתו האוהבת הבינה שהוא מתפרק לרסיסים
היא הבינה שצריך לשלוח לעזרתו את שני הבנים.

וכך כל יום קצת לפני שהשמש עולה
היה אחד האחים יוצא לעזור לאביו בחנות הדלה
הבן המסור היה קורע את התחת ככל אשר נדרש
בעוד שהאח השני היה נשאר בבית לומד ונח
ואתם, אל תדאגו רעיי היקרים
כי למחרת הבנים היו מתחלפים בתפקידים
מי שעבד קשה אתמול היה לו יום לפינוקים
ומי ששנה את פסוקו היה נותן בחנות את נשמתו.

האימא טיפלה במשק הבית בכל המובנים
היא כיבסה ובישלה ודאגה לחינוך של שני הבנים
היא הייתה יושבת עם הילד שנשאר בבית באותו היום
מלמדת אותו קריאה וכתיבה מדעים וחשבון
אך יותר מכל האם יחסה חשיבות רבה לחוסן הרגשי
ועבדה ארוכות עם כל ילד על חיזוק הביטחון העצמי.
שעות ארוכות היא ליטפה את ראשו של עוללה
חזרה וסיפרה לו כמה הוא יפה וכמה נפלא
ואיך ממש בקרוב, יום אחד הוא עוד יעלה לגדולה.

השיטה עבדה כך יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, עונה בעונה
במשך שנים ארוכות הם התחלפו בתפקידים 365 יום בשנה
הילדים גדלו והפכו לעלמים צעירים
הם תמיד היו יום בחנות ויום בלימודים
ופשוט לא שמו לב שהם אף פעם לא נפגשים
וזה את זה הם בכלל כבר לא מכירים.

אך אבוי, בדיוק יום אחרי שהגיע הבן הצעיר לבגרות מלאה
קרתה במשפחה טרגדיה נוראה
האבא קיבל התקף לב, קרס תחתיו ומת על המקום.

הפעמונים בכו בצריחי הכנסיות
כשכל תושבי הכפר העלוב הביאו את האב למנוחות
למחרת בבוקר, כשנדמו צלילי תפילת האשכבה
נפגשו האחים לראשונה בפתח החנות הדלה

אמר הבכור:
"יודע אתה אחי כמה אני חכם ומוכשר
לכן אגיד לך איך נשנה פה את המרחב
ניקח הלוואה מהבנק,
נשקיע קצת כסף ונהפוך את המקום למכרה זהב".

אמר לו האח הצעיר
"מה פתאום? כולם יודעים שאני בחור מבריק
אני אגיד לך איך נשנה כאן את התדמית
אני אכתוב לנו תוכנית עסקית,
ונהפוך את העסק לחנות קמעונאית".

כיוון שהיו בעצם זה לזה זרים
מהר מאוד גלש הוויכוח לכעס וריבים
לצערם של כל תושבי הכפר היה לגמרי ברור
ששנהם צריכים ללכת לגישור.

המגשרת ישבה אתם שעות רבות
וניסתה לחשוב מה צריך כאן לעשות
"תראו, חברים, אתם לא מצליחים להסכים על כלום
כל אחד מכם חושב שהוא הכי טוב ביקום
במקום להתווכח, תתחילו לעשות
תתרגלו לעבוד בצוות על כמה משימות פשוטות".

הם ניסו הכל,
הם הלכו למסעות הישרדות בהרים
הם יצאו לשיט ולדיג באגמים
הם שזרו חבלים ואספו בקבוקים
הם ציירו בארבע ידיים אומנות עתיקה
הלכו לויפסנה ולסדנאות שתיקה
אך מה לעשות וכל פעם שהם פתחו את הפה
זה נגמר בוויכוח מאוד לא יפה.

ואז, כשחזרו הביתה בערפל בדממה מעיקה
הם הגיעו במפתיע לכנסיה עתיקה
אירלנד, כידוע, זו ארץ קתולית אדוקה
ולכן שניהם מיד כרעו ברך לפני פסל הבתולה
לתא וידוי הם הגיעו מהר בתורות
ותינו לכומר את כל הצרות.

הכומר ישב אתם לבסוף על כוס חלב חם ובסקוויטים
"הקשיבו ילדי, ילדי האל", הוא שלח בשניהם מבטים חמים
מה אפשר לעשות, שניכם לגמרי שרוטים
כל אחד מכם חושב את עצמו לפחות לחצי אלוהים.
אין סיכוי שככה מכלום תתחילו לראות את האחר ולשתף פעולה
אתם צריכים זבנג דרסטי שיחזיר אתכם לנקודת ההתחלה"
"אז מה עושים?" צעקו ביחד הבנים.
"רוקדים" צעק הכומר.

"כי אם הכל חסום, יש רק דרך אחת לשבור את הקרח
תרקדו, תרקדו טנגו ואלס או טראנס
תרקדו את עצמכם עד כלות הכוחות
כי כשתרקדו עד הסוף, עד שהקצב יכנס לוורידים
יתנצתו החומות ויקרעו הכבלים".

וכך הם רקדו
משעלה הירח המלא ועד לזריחה
הם קפצו ופיזזו ללא הפסקה
וכשעלה השחר ונגמרו כל הכוחות
הם התמוטטו זה לתוך זרועותיו של זה
ואז הם לרגע הרגישו הלבבות
איך נשברות בדממה כל המחיצות.

מאז ועד היום הם עובדים ביחד בחנות הקטנה
ואם עולה מחלוקת או שנצברת בלב קצת טינה
הם יוצאים לחיק הטבע לרייב או למסיבה
רוקדים טראנס שבטי עד שהביט מתחלף בדממה.

חזרתי מהסולחה הגדולה בפארק שוני
היה קשה
לא קל כשהעברית אינה שפה ראשונה
לא פשוט להתייחס בשוויון מוחלט לאלו שמעבר לפינה
אבל בסוף רקדנו
התחלנו לרקוד בשני קצבים ובשתי מנגינות
אבל כשהערב נגמר שמעו רק תוף אחד והרבה נשמות
לפעמים זה נראה קצת פטאתי שכך צריך להתחיל את השלום
אבל בינינו, אין דרך אחרת, זה מה שצריך לעשות היום.