"עיריית הרצליה שמחה לבשר," פתח המכתב שקיבלנו מהעירייה "לכל
מחזיקי הכלבים בשכונת 'הרצליה הירוקה', כי..."
"יואב!" אבא שלי צעק מהכורסא "אני צופה ב'מי רוצה להיות
מיליונר?' שהקלטת לי שלשום, אתה מוציא את הכלבים?"
"כן, כן... תקן לי שניה, אני קורא משהו" עניתי.
"לא שנייה, אני מכיר אותך. אתה בטח תשכח. תוציא אותם עכשיו,
תקרא את זה אחר-כך."
"טוב, טוב" עניתי והנחתי את המכתב.
יצאתי לחדר הכלבים ולאחר המאבק הרגיל, קשרתי אותם.
כשיצאנו, בנג'י הצליח להשתלט עליי כרגיל. כשהכלב הזה מחליט
להשתין, אז שום דבר לא יעצור אותו. ניסיתי להשתמש בדובי
כתמיכה, אבל אפו כנראה נמשך לאותו מקום, כי במקום להיות לצדי,
הוא עזר לבנג'י. "בוגד ארור" מלמלתי בין השפתיים שלי. הוא הפנה
אלי מבט מחייך והמשיך למשוך.
הבנתי שאם אתנגד עוד, המצב רק יחמיר, אז כמו תמיד וויתרתי להם
ונתתי להם לעשות בי כרצונם.
לאחר 15 דקות הליכה, ניחוח מוכר החל לעלות באפי. תחילה חשבתי
שזה גוויה של חתול, אבל נחרדתי לגלות את האמת הזוועתית.
הגענו ל'גוש חרא'.
'גוש חרא' הוא השם השגור בפיהם של אנשי שכונתי, כלפי שדה
שבמקום חול, הוא "מרוצף" בחרא. אין שם מקום אחד שאין בו לפחות
10 שכבות של גללי כלבים. פקחי העירייה לא עושים דבר בנידון, כי
כל צוותי הניקוי שנכנסו מעולם לא יצאו. המקום הוא כמו מכה
(האבן הזאת שהם עולים אליה) של המוסלמים כל כלב חרבן שם לפחות
פעם אחת בחייו.
עכשיו היה תורם של בנג'י ודובי ואני הייתי צריך להשגיח על
התהליך. בהתחלה בכיתי על גורלי המר, אך בסוף הבנתי שזה ייעודו
של כל בעל כלבים, להוביל את כלבו לתוך 'גוש חרא' ולא ללכת
עכשיו, זה פשוט לדחות את הבלתי נמנע. לקחתי נשימה ארוכה וידעתי
כי אני צריך להוריד את הנעליים והגרביים שלי, אחרת הם ייהרסו.
לקחתי את הצעד הראשון שלי וחשתי בחום על הרגליים שלי. לפתע
נזכרתי בשיעורי ביולוגיה, שבהם המורה סיפרה לנו שגללים חמים
מעידים על כך שהם יצאו לא מזמן. 'לפחות עוד מישהו עבר את זה'
חשבתי. לא שאני נהנה מכאב של אחרים, אבל אם אני סובל, אז שעוד
אנשים יסבלו. לא פריאר.
עם כל צעד הרגשתי עיסה דביקה ברגליים. לא הסתכלתי למטה, כי
פחדתי ממה שאראה. בנג'י ודובי כבר חרבנו, אבל התעקשו להמשיך
לספוג את האווירה הדתית של המקום. בסוף יצא שהיינו שם יותר
משעה.
הלכתי הביתה יחף כדי לא ללכלך את הנעליים והגרביים. נדקרתי על
ידי מאה חמישים ושישה קוצים ונשרפתי על ידי 5 סיגריות שעדיין
לא נכבו.
כשהגעתי הביתה ושחררתי את הכלבים מכבליהם, נזכרתי במכתב של
עיריית הרצליה. הרמתי אותו והתחלתי לקרוא "עיריית הרצליה גאה
לבשר לכל מחזיקי הכלבים בשכונת 'הרצליה הירוקה', כי ממחר ואילך
יוצבו גדרות באזור המכונה 'גוש חרא' כמו כן ימונו שומרים
חמושים בנשק חם וכלבים אתאיסטים שימנעו כניסת כלבים ובעליהם
התמימים אזור זה. בברכה, יעל גרמן, ראש עיריית הרצליה."

יואב תירוש. "ואז ירקנו את המוחטא האחרונה על הכיסא והיללנו את
אלוהים." שמואל איציקוביץ' בספרו "נקמתם של יורקי המוחטות".