פרק שני

הדלת נסגרה בכוח, קול נקישות של מנעולים נשמע, וכך התחיל את
דרכו אלפרון דה פס, לשעבר אחד מהדוכסים העשירים בתבל ובעל
אדמות רבות באפריקה, במזרח הרחוק ואפילו באמריקה. צאצא ישיר
למשפחת המלוכה הספרדית. לבית הכלא הקרוב, מי שבעבר היה בבעלותו
צי של יותר משלושים ספינות מלחמה, צבא פרטי משל עצמו, ניצב עתה
חסר כל בדרך לתא המעצר הקרוב שהוא מימן מכספו שלו לפני יותר
משלושים שנה!

"דיו, דיו!" הסייס דהר במהירות קדימה, מושך במושכות ומאט מדי
פעם. אלפרון הוציא את ראשו, מציץ מפעם לפעם במה מחכה לפניו
והופתע לגלות לראשונה בעיקול של הכרכרה, כי קבוצה של יותר ממאה
אנשים חמושים הולכת לפניו, כולם על סוסים. ובמבט לאחור כבר לא
הופתע לראות כי מספר דומה של חיילים רכובים ניצבו מאחוריו.
האומנם ייחסו לו כל כך הרבה חשיבות? הוא התיישב בצד המרוחק של
התא, ממתין, שכן כל שנותר לעשות הוא להמתין, לשבת ולחכות,
להמתין שיחרצו את גורלו. מאחד מכיסיו הוציא ספר תפילה שתמיד
שמר שם, ולמרות שמעולם לא היה אדם דתי, הוא דאג לשמור ספר
תפילה בקרבתו המיידית תמיד, שכן אין לדעת לעולם מה יקרה. בעודו
מדפדף בין הדפים, קורא חלקים בקול וחלקים אחרים בשקט, נהנה
מהתחושה של בטחון, בעודו מחליף בין הדפים ומאמץ את עיניו לקרוא
את האותיות הקטנות שיצאו בהדפסה מיוחדת בכרך הנוכחי רק לו
ולעוד כשלושה אנשים ברי מזל- המרכבה נרעדה, הזדעזעה.

"הוייסה!" צעק הסייס לפניו בכוח, הסוסים החלו לצהול ולהתפרע.
אלפרון התנתק מהספר, הציץ מבעד לסורגים והוכה בתדהמה. שום דבר
לא הכין אותו למה שראה, אפילו לא המאורעות התמוהים של הלילה.
ממולו, קבוצה גדולה, עצומה, למעשה של חיילים במדים שונים
לגמרי, או שבעצם לא לבשו מדים כלל, עמדה חמושה כחיילים עצמם אך
לא רכובה על סוסים, למעשה ייתכן שהיו מורדים, הסיכוי של אלפרון
לחופש! בצעקות שנלפתו מתחילת התור הוא יכול היה לשמוע את שמו
מועלה בשיחה חד צדדית, שבה קצינים צעקו ואיש לא ענה. לבסוף
הצעקות פסקו, התור התחיל להתקדם והכרכרה החלה נעה. אלפרון
הרגיש איך הסיכויים האחרונים לחופש או חיים בכלל בורחים ממנו,
איך המוות מתקרב שוב... הם המשיכו לנוע, ואלפרון חזר חזרה
לקריאה בתנ"ך. החיילים במדים האפורים נעלמו, מותירים אחריהם רק
שובל של אבק וחזרו חזרה ליערות מהם יצאו. הוא נובר חזרה בין
דפי הספר מנסה לכבוש את התסכול וחוסר ההבנה, ולפתע רעש אדיר.
התפוצצות? הוא ניתך לחלק האחורי של הכרכרה.

הוא שלח מבט חטוף לעבר החיילים הרכובים שהובילה את השיירה, אך
סוסים לא היו שם. הוא כיוון את מבטו קצת יותר נמוך, עכשיו הוא
הבין מה קרה. על הרצפה היו שרויים חיילים בעשרותיהם, חלקם
מתים. חלקם מחוסרי הכרה, אך רובם הגדול פצועים. הסוסים בחלקם
כולאים את אותם חיילים פצועים, וחלקם האחר ברח לשוטט חזרה
ביערות. רעש של קרקוש רגליהם של סוסים נשמע. התור שמאחור מיהר
לתפוס את מקומו מקדימה. קולות של בלבול עלו מהקצינים שרכבו
מהחלק האחורי.
"זה הקפטין, המפקד..." הזקיף קטע את דבריו, שוקל, חושב. במהלכם
אלפרון הרהר אם זה אותו הקצין שמצא ליריב הראוי ביותר שנתקל בו
מאז נחת בצרפת.
"הקפטין? מה העניין אתו?"
"הוא ביקש להעביר לך את השעון הזה" עכשיו אלפרון ידע שמדובר
באותו אדם, אותו קצין שהציץ בשעונו בטרם נענה לקריאת הקרב שלו.
חיוך של סיפוק עלה על שפתיו, הגורל הוא דבר פתלתל מאוד, ללא
ספק...
"השעון?"
"כן, זאת הייתה מלתו האחרונה, להעביר את השעון לשני בדרגותיו,
שצועד בטווח כאן, ולפקוד עליו שעליו להיות בעוד כשעה וחצי
למשפט צבאי על תפקוד לקוי תחת אש"
החיוך שחשף אלפרון היה כה עמוק, כל כך רחב, משתרע מאוזן אחת
לאוזן שנייה, האף מתווסף לחיוך ככלי נחוץ, מתעקל אף הוא לצורה
חצי מעגלית.
"אבל עדיין לא הספקתי לעשות שום דבר... הוא היה המפקד..."
"פקודות הן פקודות, כנראה שהוא ציפה ש..."

את ההמשך אלפרון כבר לא שמע. הסוסים שהובילו את הכרכרה, שעתה
הגיעה לכלל עצירה, החלו להשתגע ולהתפרע, מתנערים מהמושכות
וגוררים את הכרכרה לצד הדרך. הסייס נפל תוך כדי כך שהוא צועק
דברים לא מובנים, מתפצח על צד הדרך, היכן שהסוסים מיהרו לטבוע
את חותמם על ראשו. בחוסר יציבות הכרכרה החלה מתנדנדת, הפלדה
שחיברה בין הקרון של הכרכרה ובין הרתומות של הסוסים השמיעה
קולות מסוכנים של חריקה. ואז בבת אחת, בקול נפץ הקרון של
הכרכרה התנתק, הסוסים צהלו ומיהרו חופשיים לעבר השדות. הקרון
עתה מוטל על דופנו הצידה על האדמה. הסורגים התעקמו, וכל שנותר
לאלפרון לעשות היה לכוון בעיטה אחת לעבר הסורג.

הדלת המסורגת נפלה. הוא היה חופשי!