חכה שנייה, אל תלך... הבנתי משהו.
הבנתי משהו, ועכשיו יש לי את האומץ להגיד לך אותו.
החלטתי להפסיק להשלות את עצמי. זהו, פה אני שמה את הגבול. קו
הסיום. הרי כל-כך לא ידעת איך לסיים. אבל כל-כך רצית שזה
ייגמר! שזה ייגמר מעצמו! שלא תהיה חייב להגיד לי בפרצוף שאתה
בכלל לא בקטע, לא היית ולא תהיה.
יפיוף שלי... מותר לי לשאול אותך שאלה? למה היית חייב...
לסנוור אותי?
זה כואב, כל האור הזה שהארת מול הפרצוף שלי. בהתחלה כאב לי
ואחרי זה התרגלתי לאור. התחלתי לאהוב את זה שאין חושך...
ואז פשוט לחצת על המפסק. פתאום כאב בעיניים.
אוי, העיניים... שאמרת לי שאתה יכול לטבוע בתוכן, כמה הן
גדולות וחודרות!
היית מפחד להסתכל. זוכר?
מרוב הדמעות שלי הן כל-כך קטנות עכשיו...
זה כואב להרגיש רגילה. זה עצוב, כי חשבתי שאני מיוחדת. הייתי
בטוחה בזה. אבל מה אני אם לא אחת שהיית צריך לסמן עליה וי? ואל
תעז להגיד לי שחשבת שזה ילך בינינו! אולי קיווית, בהתחלה...
אבל ידעת, מהרגע הראשון, אני לא זאת שתרעיד אותך...
היא כבר הייתה אצלך בראש. אני יודעת עכשיו.
טיפשה. אידיוטית. זולה. איך לא ראית שאת נותנת את עצמך, את כל
כולך לחרא הזה? איך לא ראית שהוא סתם משחק, שהוא הורס את
התמימות שנשארה בך, שהוא מוחק את הצחוק שלך? מה את ילדה קטנה?
לא לימדו אותך בבית?
תזכרי - יש לך ערך. ערך עליון. את יפה, אינטלגנטית. את משהו
אחר. הוא לא אמר לך?
הוא לא... "מה שמתחיל מהר נגמר מהר..." זה מה שאמרת לי... כבר
חשבתי שהנה, מצאתי מישהו שלא אוהב אותי יותר מדיי, שמוכן
לחכות, לקחת את הזמן, מישהו בשבילי. אז נתתי לך הכל. בלי לשים
לב, שקעתי, וכשכבר הייתי עמוק בתוך האדמה, אתה לא היית שם
לעזור לי לצאת. "זה לא מספיק חזק", אמרת לי... אתה אוהב את זה
חזק אה? אתה אוהב להיות למטה, ואז לעלות. ואז לזרוק. ואז למצוא
מישהי אחרת. וללכת, ולהשאיר אותי עם המחשבות.
החדשה שלך? היא לא יפה כל-כך... היא מעצבנת, היא קשה... עכשיו
אני מבינה את הראש שלך סוף סוף! אתה לא רוצה מישהי שתגיד לך
שאתה מקסים ויפה, כי אתה כל-כך מלא בעצמך שזה מגעיל אותך. אתה
רוצה את הזאת שתבוא ותיתן לך סטירה ותעיר אותך מהחלום הזה,
מהאשליה העצמית הזאת שלך, ואז תרצה אותה. אבל אסור שהיא תתאהב.
כי ברגע שגם היא תגלה שהיא מאוהבת, היא תהיה נחמדה. ואתה לא
אוהב אותנו נחמדות. ואתה תזרוק אותה. וגם את זאת שאחריה. בסוף
תתפשר על אחת שאף פעם לא תאהב אותך, תמיד תהיה רעה. זה יימאס.
אתה תתגעגע.
"תפסיקי לדפוק לי סצנות", זה מה שאתה אומר. אל תדאג, מותק,
הסצנות שלנו נגמרו.
אני לא המטומטמת. עליתי עליך, אני יודעת את האמת. הצלחת להעביר
לי את המסר בצורה הכי ברורה שיש - גם אני טועה. ואתה הטעות הכי
מתוקה שלי... אני לא יודעת מה זאת אהבה. אין לי מושג. אבל היא
לא מפחידה אותי. אתה קטן, חלש, מפחד מהאור של עצמך. אתמול
הייתי בטוחה שאני שונאת אותך. אבל פה אני החלשה. אני מפחדת
לשנוא. המילה הזאת, עצם ההגייה שלה מפחיד אותי. מפחיד אותי
לחשוב שמשהו שהיה בינינו ילך לאיבוד. שלא תעבור לידי ותגיד לי
שלום, ותשאל מה נשמע בדרך שרק הפרצוף שלך יכול לשאול. אתה יכול
להירגע. אני לא אוהבת אותך. אני לא שונאת אותך. אני מוחקת
אותך. מוחקת אותך מהציפיות שלי, מהרגשות, מהגוף. אני מריצה את
הסרט שלי קדימה, ומקווה שיהיה לזה הפי אנד. אני לא מקווה שלך
לא יהיה. אני רק מקווה שתחשוב עליי לפעמים. שהכלבה הזאת תעצבן
אותך, ושאתה תעשה rewind ותבין שאתה פספסת אותי. אני מחכה ליום
הזה. אני מחכה להרגיש שוב מיוחדת. אתה יכול ללכת עכשיו. הבנתי
משהו. הבנתי משהו, ועכשיו יש לי את האומץ להגיד לך אותו.
החלטתי להפסיק להאשים את עצמי. זה קו הסיום. עוד שנייה ונגמר.
זה סתמי, באמת. תלך... |
