זה לא היה קל,
כבר שנים היא התחוללה בין אנשים,
בין גבולות.

היא הייתה מאוד נוקשה,
חזקה, אמיצה,
כדי לשרוד היא לקחה לה קורבנות.
אנשים ייחלו למותה,
אנשים אחרים רק ביקשו את תקומתה.

היא התנחלה בכל מקום כמו ארבה,
לא הותירה מקום לסלחנות,
לא היו חוקים, לא היו כללים.
היא לא עברה מיד, והיתה לה תמיד תכונה של נקמנות,
עילה מסויימת על טעות היסטורית קטנטנה שרק היא יכלה למצוא.

יום יום, כל יום
רצו להפסיק וגם להמשיך אותה,
תמיד נתנו לה כסף להמשיך בעבודה,
היתה לה עבודה פשוטה ביותר,
היא פשוט היתה אמורה למצוא טיפשים,
ולמצוץ את דמם.

נתנו לה רייטינג גבוה בכל העולם,
היא הצליחה כמו שיני כריש לחלוש על התקשורת,
דיברו עליה,
בבתי הספר אמרו שזה לא טוב,
לא ידעו,
חשבו שהיא מתחוללת בין גבולות.
היום היא חיה בין אנשים.
ביני לבינך, בינינו לבינם.

הזעקות של אותם ששמרו שתיקה ולא יכלו לספר מה קרה,
עדיין לא בקעו מן האדמה.
היא צוחקת עלינו,
אף אחד עדיין לא הצליח לעצור אותה.
האדם מתהולל עד כמה הוא חכם,
עד היום כל מה שהוא עשה רק החריף אותה,
עוד סיבה למסיבה.

ואז היא הגיע אלי,
אותו היום שיכלתי לשנוא אותך הבנתי שהגיע תורי.
פחדתי, מאוד פחדתי.
הבנתי שהיא התחילה להכניע אותי,
רק אז הלילה השקט הפך לרעשני יותר מדי,
שמעתי אותם.
אלו שהיא הנחילה בהם תבוסה מרה.

קול תפילה של ילדים,
חיוך של אישה,
חיבוק של גבר.

הביאו לידי קריאה,
היא מתה מפצעיה הודיעו בלחישה.

המלחמה מתה מפצעיה...