(הערה: זהו החלק הראשון מתוך שבעה חלקים של הנובלה החדשה שלי.
מטעמי נוחות לקריאה (קשה לקרוא באינטרנט 32 עמודים בבת אחת)
העדפתי להעלות אותה פרק אחר פרק, במרווחי זמן. כך גם, לטעמי,
יווצר אפקט מסויים של מתח בקרב אלו שקוראים, וכך גם אנשים אכן
יקראו את הנובלה, ולא רק את שני העמודים הראשונים שלה
ויתיאשו.
המחבר)



מיקי ארז את הדברים שלו היטב בפעם האחרונה ופינה את הדירה.
בחוץ חכתה לו נעמה, חברתו לחיים מזה שלוש שנים. הוא הרגיש לא
בנוח לעזוב אותי, סער, שותפו לדירה היקר בחמשת השנים האחרונות,
לבד.
"אל תדאג" הוא אמר לי כשהתחבקנו בעת שנפרדנו, "אתה עוד תמצא
מישהו יותר טוב ממני, אני אעזור לך אם תצטרך. אפילו כלכלית.
אני לא נוטש חברים שלי לבד במערכה. יש לך את הטלפון שלי, אם
תצטרך משהו. אני עוד אבוא לבקר המון. שיהיה לך המון בהצלחה
למצוא שותף חדש".
מיקי הרגיש את הכתף שלו נרטבת אבל העדיף להתעלם מכך. אני בטוח
שהוא הרגיש. הוא ידע כמה זה קשה לי לוותר עליו. אני משוכנע גם
שלו היה נורא קשה לוותר עלי, אבל הגיע השלב בחיים שלו שהוא
יתקדם הלאה, יעבור לגור עם החברה שלו ואולי ב"ה יתחתן במוקדם
או במאוחר.
נעמה לחצה עליו כבר לזוז, אבל מיקי סרב להפרד.
"לך, היא מחכה לך" נתתי לו את האישור הסופי, "אני אסתדר, אל
תדאג. היה לי מספיק זמן לישון ולחשוב על ההחלטה שלך ואני מקווה
באמת שאני אמצא שותף חדש שיהיה לפחות חצי ממה שאתה היית".
נעמדתי בפתח הדלת וראיתי כיצד מיקי יורד במדרגות עם כל החבילות
שנותרו אחרי שאת רובן כבר העביר אל משאית ההעברה. אז נגשה אלי
נעמה וחיבקה אותי.
"תודה, על הכל" היא לחשה לי.
לא כל כך הייתי מרוכז בדבריה. מוחי נדד לעבר מחשבות אחרות. לא
יהיה קל להחליף את מיקי.
היא לחשה לי עוד משהו אבל כבר הפסקתי להקשיב ממזמן.
לאחר מכן הלכה נעמה בעקבות מיקי וירדה במדרגות, סוחבת עוד איזו
חבילה קטנה.
אין דבר יותר מעצבן מלמצוא שותף. מי שהתנסה בכך פעם או פעמיים
בחייו ודאי יודע, שהתהליך הוא ארוך ומייאש. המודעה היתה
מפורסמת מזה שבוע בעיתון אבל עדיין אף אחד לא פנה בכלל לבוא
ולראות את הדירה. את צינת הבדידות חשתי עוד כשהחלה להתפשט
בדירה, אחרי שמיקי הוציא את אחרון דבריו לפני עשר דקות.
לא היו לנו בעלי חיים, כיוון שהחוזה אסר זאת, ונותרתי לגמרי
לבדי בדירה. הבטתי בדירה,  הקירות נראו לי גדולים מדי, גדולים
עלי עכשיו. החדר התחיל להסגר עלי ותחושת קלסטרופוביה נוראית
העיקה עלי. ניסיתי לצעוד קצת לעבר החדר לשעבר של מיקי. הכל היה
חשוך וריק, יותר מדי ריק. הכל התחיל להסתובב בראש שלי, רק
עכשיו הבנתי את המשמעות של הדברים. נותרתי לבד.
הסחרחורת התגברה, עצבי נקשו זה בזה והתחלתי לרעוד, כמו חולה
אפילפסיה, רק שהפעם לא היתה זו שום מחלה פיזית כי אם החרדה,
החשש מפני הלבד. ניסיתי לצעוד עוד צעד אחד קדימה ונפלתי על
הרצפה.
אחרי שעה התעוררתי, למשמע צלצול בדלת. הצלצול היה כבר חזק
ועצבני וזה גרם לי לנחש שאותו אחד שמצלצל עומד שם כבר זמן מה.
הרמתי את עצמי מהרצפה הקרה וראיתי כתם דם קטן עליה, כנראה
שחטפתי מכה כשנפל. מהר מאוד ניגשתי לפתוח את הדלת, מספיק לתפוס
את מי שצלצל שניה לפני שהוא עומד להסתלק.
זו היתה בחורה.
לא ציפיתי לשום בחורה, כך שהייתי יותר המום ומבולבל מנוכחותה,
מאשר מעוצמת המכה שחטפתי לפני קצת יותר משעה. שאלתי אותה אם
אולי היא טעתה בדירה.
"אתה פרסמת מודעה שאתה מחפש שותפה או שטעיתי? לא איתך דיברתי
אתמול?"
לא זכרתי שדיברתי איתה בכלל או שקבענו להפגש. ואולי זה היה
הזכרון שלי מתעתע בי?
"איתי? אף אחד לא דיבר איתי אתמול... את בטוחה שדיברת איתי?"
"קוראים לך סער?"
"כן.. אבל..."
"תגיד לי, מה, אתה שרוט? דברנו אתמול, ככה בסביבות שבע-שמונה,
קבענו שאני אבוא היום מתי שמתחשק לי לראות את הדירה..."
האסימון נפל. כנראה היה זה מיקי שקבע איתה. אתמול בשעה שבע
בכלל לא הייתי בבית. מיקי הזה, תמיד שוכח להודיע דברים.
במשך כל חמשת השנים האלו שגרנו ביחד תמיד מיקי היה סנילי, שוכח
כל הזמן לעשות דברים ולהודיע הודעות. פעם אחת כמעט פוטרתי
מהעבודה בגללו, כשהוא שכח להגיד לי שצריכים שאני אבוא יותר
מוקדם.
עכשיו הכל התבהר לי ונתתי לה להכנס פנימה, מרגיש מובך.
"כן, לא. זאת אומרת, לא אני דברתי איתך. זה היה השותף שלי
לשעבר, הוא שכח להגיד לי"
"כן, חשבתי שהקול שלך באמת לא נשמע אותו דבר"
חייכתי והצעתי לה לשתות משהו קר.
"לא תודה, אני רוצה לראות אם זה מתאים לי. תגיד איפה האמבטיה?
ואיפה אני אשן אם אני אחליט לעבור? רגע ואפשר להזיז קצת את
הרהיטים מפה לשם? אה, ודרך אגב, קוראים לי עדן"
"כאן את ישנה" אמרתי לה תוך כדי שהצבעתי על הדלת השניה מימין.
איפה שמיקי ישן כל הזמן, מתייחס רק לאחת משאלותיה. רק המיטה
נשארה, והיא בודדה כעת. אבל לא על המיטה הבטתי כי אם עליה. היא
היתה דומה למיקי. קצת חיצונית, וגם ההתנהגות שלה, הזכירה לי את
זו של מיקי. גם הוא היה כזה אחוז תזזית, ממהר לעשות הכל, יורה
שאלות מהשרוול בקצב רצחני.
"נחמדה, המיטה הזו" אמרה עדן. "השותף שלך לשעבר ישן בה? אתה
יודע, זה, סער?"
"לא.. כאילו כן. אני סער הוא מיקי. הוא הזדהה בשמי. וכן, הוא
ישן בה"
"רואים שגבר ישן כאן" היא אמרה.
הסתכלתי עליה כאילו היא נפלה מהירח, לא מבין מה היא רוצה
מהחיים שלי, איך היא ידעה שדווקא גבר ישן כאן. הייתי חייב
לשאול אותה איך.
"תסתכל על החדר. תסתכל טוב. הארון עומד פה מימין. יש חלון
ממולי. מול החלון מונחת המיטה. גברים צריכים את אור השמש על
הפנים שלהם בבוקר בשביל להתעורר אחרת הם ישנים עוד שעתיים.
כולכם אותו דבר. אני חושבת שאני אזיז את המיטה אם זה יהיה
אפשרי מול הארון"
המשכתי לעמוד ולבהות בעדן בעודה בוחנת וסוקרת את החדר.
"זה אומר שהחלטת כבר לגבי המעבר לכאן?"
"החלטתי? אה, עוד לא. חכה. נסתכל בבית. אני אעביר את המיטה
במידה ואחליט לעבור."
זזתי קלות הצידה כשעדן דחפה אותי ורצה מהר מחוץ לחדר לבחון את
חדר האמבטיה שהיה בדיוק דלת אחת משמאל לחדר הזה.
"אמבטיה גדולה יש פה. וגם דוש. זה נחמד. יש הרבה מיים חמים
בדר"כ או שהם נגמרים מהר?"
"המיים... כן הם חמים בדר"כ. אבל אני הייתי תמיד מתקלח ראשון
ומיקי אחרי ותמיד הוא היה מתלונן שבאמצע כל המיים החמים היו
נגמרים לו והיינו רבים על זה. אני אישית לא מבין את הקטע. אני
חושב שיש פה מספיק מיים חמים".
"לא יתכן. אני חייבת מיים חמים. אני לא מתקלחת בלי מיים חמים.
תצטרך לקצר את המקלחות שלך על הבוקר".
הבטתי המום בעדן, זה בדיוק מה שמיקי היה אומר לי כל הזמן, לקצר
את המקלחות. היה נורא חשוב לו כל הקטע של המיים. זה היה הדבר
הראשון שהוא התלונן עליו כשרק התחלנו להיות שותפים לדירה.
העובדה שאני כל הזמן "גונב" לו את המיים החמים.
"אם זה כזה חשוב לך אז..." התחלתי לגמגם פתאום.
"כן. מאוד. הלאה" היא היתה ממש היפר-אקטיבית.

אחרי שעה ארוכה במהלכה סקרתי את כל הדירה הלכתי למטבח שלו
והתיישבתי, ממתינה שהוא יקלוט את הרמז ויכין לי כוס קפה. הוא
נראה לי בנאדם קר כזה, איטי ומסורבל. לא מהאלו שמכייפים כל
הלילה וישנים כל היום. כמו... חנון כזה. לפחות הדירה שלו נראתה
לי ממש מדליקה באותו רגע. היו דברים שצריך לשנות בה, להזיז את
המיטה למשל. גם חשבתי בזמנו על לקנות שידה חדשה לחדר שעתיד היה
להיות שלי. זה מה שהיה חסר שם בשבילי. שידה כזו נחמדה שאפשר
לשים עליה את האיפור ואת הדברים האישיים להחביא במגירה.
"אז את רוצה משהו לשתות?" הוא סוף סוף נזכר לשאול אותי.
"כן, משהו חם. קפה הפוך עדיף".
"מייד אני מכין לך. כמה סוכר?"
"בלי. בעצם, ממש ממש טיפה" עניתי, והוא הסתכל עלי כאילו בחיים
לא ראה מישהו ששתה קפה בלי סוכר
"זה לא מר לך ככה, ללא סוכר?"
"החיים מרים" עניתי "צריך להתאים את עצמך אליהם"
"נו, אז הדירה מוצאת חן בעינייך?" הוא לא בזבז שניה אחת מיותרת
ושאל.
לא ידעתי מה לענות לו. מצד אחד רציתי להכנס כשותפה לדירה. מצד
שני הוא לא נראה לי משהו באותו רגע, כבר אמרתי. אבל הדירה משכה
אותי ואמרתי "כן, מאוד. תזכיר לי כמה כסף מדובר?"
"350$"
הסכום הזה היה קצת גדול עלי. כמעט אלף חמש מאות שקל לחודש,
ואני בכלל בלי עבודה קבועה. הסכמתי בסופו של דבר. אני חושבת
שזו היתה החלטה די קלה במבט לאחור כי ממש נדלקתי על הדירה. היא
גם היתה ממוקמת במקום טוב. עכשיו נותר לי רק לחכות לאישור שלו
שחשבתי שיגיע די מהר, אבל הוא הפתיע אותי ואמר ש"טוב, אני
אודיע לך לגבי זה. יש עוד אנשים פשוט שרוצים את הדירה ואני לא
רוצה לפגוע בך או משהו, את נראית נחמדה, אבל אני רוצה לתת להם
צ'אנס".
הוא שיקר.
זה היה שקוף.
מהרגע שנכנסתי לדירה הוא הסתכל עלי במבט מוזר. כאילו הוא לא
ציפה לראות אותי פה אבל מצד שני נורא שמח שהגעתי. אני ממש לא
יודעת איך לתאר את המבט שהיה בפניו כל אותו ערב אבל זה הפחיד
אותי.

שיקרתי.
לא רציתי שהיא תחשוב שאני עד כדי כך מעוניין. רציתי לתת לה גם
כן את התחושה שאני לא טיפוס כזה שמתרגש בקלות מכל פיפס, ובכלל,
היה חשוב לי שהיא לא תחשוב שהתלהבתי ממנה, למרות שכן.
זה לא שרציתי משהו איתה, אבל... ראיתי בה את מיקי וזה היה
מוזר.
הייתי צריך לעכל את זה קודם לפני שקיבלתי החלטה, למרות שהיה
ברור לי שאני רוצה אותה בתור שותפה ושהיא תוכל להחליף את מיקי,
עד כמה שניתן יהיה להחליף אותו.
פחדתי אולי שבכך שאמרתי שאני צריך לחשוב על זה איבדתי אותה כי
היא נראתה לי די מבואסת, מזה שלא רציתי על המקום. חשבתי לתקן
את הטעות ולהגיד לה שאני רוצה, ורציתי לעשות את זה, אבל לא
אמרתי.
"טוב אני ממש צריכה לעוף" היא אמרה.
עכשיו היה תורה לשקר. לא היה לה נעים בטח.
ליוויתי אותה החוצה ונפרדתי ממנה.
"אני אתקשר אלייך עד מחר בערב, ואודיע לך אם כן או לא" אמרתי
לה וחייכתי חיוך כזה, שירמוז לה שרוב הסיכויים שכן. יותר מדויק
יהיה לומר שכל הסיכויים. כי כבר החלטתי.
הלכתי אחרי זה לחדר שלי, ישבתי על המיטה ובהיתי בתקרה.
לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה, כל הזמן ראיתי את החיוך שלה
ודמיינתי מנגד את חיוכו של מיקי. זה היה מוזר, יותר מדי אפילו
בשבילי. שכבתי ככה במשך שעתיים במיטה עד שנרדמתי.
כשהתעוררתי היה משהו כמו 4 בבוקר.
ירדתי מהמיטה והתלבשתי, שמתי עלי ז'קט פליס וכפכפים ויצאתי
מהדירה. לא ידעתי לאיפה אני הולך רק ידעתי שאני צריך ללכת
לחשוב. עברתי רחוב ועוד רחוב, ולא שמתי לב בכלל כמה זמן אני
הולך, רק חשבתי וחשבתי, כמה שזה מוזר שהיא כל כך דומה למיקי.
לעבור לגור היא בטוח תעבור, אני הסכמתי כבר השאלה היא כמה היא
תרצה.
ואולי השאלה היא אחרת - כמה מוזר זה יהיה?

קיבלתי ממנו טלפון בעשר בבוקר. הוא העיר אותי.
הוא לא שמע מעולם על המושג "שנת יופי"?
יצאתי אתמול, שיתן קצת לישון המסטול. לפחות הוא התקשר להגיד לי
שאני יכולה לעבור לגור איתו. כל כך שמחתי, זה עשה לי את היום.
עד עכשיו גרתי בדירה של ההורים, ורציתי כל כך רק לצאת משם. לא
היה לי הרבה עם מה להסתדר, אבל הסתדרתי יחסית יפה.
עניתי לו "תודה, אני אבוא מאוחר יותר לחתום על החוזה שכירות,
אבל עכשיו תן לישון"
והוא מצידו מלמל משהו. לא כל כך שמתי לב מה. הטלפון נשמט מידי
ונרדמתי שוב.
אומרים שלא זוכרים חלומות בדר"כ ואם כן אז שוכחים אותם יום
אחרי זה, אבל עד היום אני זוכרת את החלום שחלמתי באותו לילה.
זה היה מוזר. ריחפתי לי בשמיים מעל תל אביב, וסער ריחף איתי.
אני זוכרת שדחפתי אותו והוא נתקע באיזה בניין ואז הוא נפל,
והגיעה משטרה ואמבולנסים והיה בלאגן ואני נבהלתי, וברחתי משם.
לא יודעת מה זה מסמל, אבל זה היה מוזר. מצד אחד סער הזה נראה
חמוד ולא מזיק ומצד שני אני חשבתי שהוא חנון, שהוא מהטיפוסים
המוזרים האלו שהיתה להם חברה אחת כל החיים שלהם ושיש להם את
השבע שנים הקרובות מתוכננות לפרטי פרטים.
בכל זאת היה בו משהו סקסי.
השתדלתי להתעלם מזה.
כשקמתי כבר היה צהריים.
ההורים שלי לא היו בבית, הם כבר ממזמן היו בעבודה.
הם תמיד גערו בי על כך שלא שמרתי מעולם על עבודה מסודרת. הייתי
ממלצרת בכל מיני מסעדות לפרקי זמן קצרים, והייתי עושה כסף טוב,
אבל כל הזמן הייתי מחליפה מסעדות כמו גרביים עד שבסוף נמאס לי
והפסקתי לעבוד. מאז אותו יום אבא שלי לחץ עלי לעזוב את הבית,
נדנד לי כל הזמן וגרם לי להרגיש כמו טפילה. אז הנה הראתי לו,
שעכשיו אני לא טפילה ואני מצליחה להסתדר לבדי. מצאתי לי מקום
לגור בו.
ויותר מזה, אני חושבת שכל הרעיון שהצלחתי להסתדר לבד בכספי שלי
היכה באבא שלי, גרם לו לחשוב פעמיים לפני שהוא מעז לזלזל בי
שוב. הוא צחק עלי כשאמרתי לו לפני כמה זמן שאני מחפשת דירה
ואמר שבחיים אני לא אצליח למצוא, שלא לדבר על להסתדר לבד מחוץ
לבית. הוא סיפר לי סיפורים שהגדיר כנוראיים, על איך בגיל 18
הוא עזב את בית הוריו כיוון שלא רצה להמשיך להיות דתי כמותם
וגר בחורים משונים, בדירות גג עלובות של חדר אחד ובתנאים בלתי
נסבלים. הוא צחק ואמר שאני בחיים לא אצליח למצוא משהו נורמלי
ושאני אשתגע ואחזור בזחילה אליהם.
כל זה רק בשביל לנסות לפכח אותי.
כל זה בשביל לגרום לי להשתנות.
הוא לא הבין שזה לא יעזור, והנה עכשיו מצאתי לי דירה. עם שותף
שלכאורה נראה לי תמים, דירה טובה, דירה מקסימה. תקנא, אבא!
בצהריים כבר הייתי אצלו בדירה. עברתי על החוזה בפעם הראשונה,
ולקחתי מבט אחרון בדירה, אותו תרצתי כ"רק רוצה לוודא לפני שאני
מחליטה, אחרי הכל זו זכותי". הוא עיקם את האף. בטח חשב שהוא
קנה אותי בכזו קלות. מצחיק.
"אז את בטח תרצי להזיז את המיטה, נכון?" הוא התחיל לדבר כאילו
כבר חתמתי.
"אם אני אחליט לעבור" ציינתי שוב, שהוא עדיין לא קנה את
הסכמתי.
"אבל חשבתי ש...."
"חשבת. טעות ראשונה. תן לי עוד להחליט. בינתיים תכין לי קפה"
ציוותי עליו, והוא כמו כלב טוב ונאמן רץ לשרת אותי, הכל רק
בשביל שאני אכנס כשותפה. היה נחמד, שבפעם הראשונה שלי שאני
עושה את זה, כבר מתחנפים אלי בשביל שאני אסכים.
"טוב. בלי סוכר, כן?"
"זכרון נהדר" שיקרתי כדי שיחשוב שאני נחמדה, למרות הכל "אפילו
אחד"
"אחת" הוא תיקן אותי. אוח! אני שונאת שמתקנים לי את הדקדוק.
השגיאות הקטנות האלו מעצבנות אותי. היה לי חבר בכיתה י"א שהיה
אובססיבי לגבי תיקון שגיאות כאלו. כל הזמן היה מתקן לי ואומר
לי שעט זה זכר, שצומת זה זכר, מתקן לי שגיאות במספרים וכל
מיני. זה היה בלתי נסבל, למרות שבהתחלה חשבתי שזה חמוד. בשלב
כלשהו זה היווה בסיס להחלטה שלי לזרוק אותו. בלאו הכי חשבתי
שהוא טיפש.
"כן, שיהיה. העיקר שיהיה לי קפה מוכן, אני לא רגועה בלי הקפה
שלי"
שמעתי אותו מסנן "וואטאבר" אבל החלטתי להתעלם מזה. לא רציתי
להיות כזו נבזית. בסופו של דבר החלטתי כבר לחתום ואני אצטרך
לבלות עם הסער הזה זמן מה, אז למה להתחיל ברגל שמאל כבר עכשיו
ולריב.
"טוב תביא את החוזה הזה" אמרתי וראיתי אותו נאנח שסוף סוף אני
מפסיקה להתיש אותו.
חבל שהפסקתי, דווקא היה כיף.

"טוב תביא את החוזה הזה" היא סוף סוף אמרה והפסיקה לקטר. כזו
קוטרית. התחלתי לחשוב אולי אני לא רוצה אותה בכל זאת. כל הזמן
זה לא טוב, צריך לעשות את זה, להזיז את ההוא, לקנות את זה.
והכי מעצבן שהיא נותנת לי פקודות.
מה אני הכלב שלה?
אבל בשביל להיות נחמד, הכנתי לה קפה. אפילו עם חיוך. לא רציתי
לריב איתה חס וחלילה.
ואז היא חתמה על החוזה. יש לה כתב כזה נחמד ועגול.
הסתכלתי לה בעיניים והיא הסתכלה עלי, כאילו חוששת ממה שזה עתה
עשתה. היא קמה, לחצה לי את היד ואמרה: "שלום, שמי עדן, ואני
השותפה החדשה שלך".