לפעמים אין לי כח לחיי...
הולכת ומשתגעת ככל שהזמן עובר.
מנסה למצוא את מקומי בעולם, מנסה להבין למה להישאר בכלל כשכל
העולם פונה נגד כל העולם, כשכולם חשדניים כל כך אחד כלפי
השני...

אני בת 23, ולפני שנה וחצי ניסיתי להתאבד.
סתם ככה.
לא מתוכנן.
ותבינו, אני בכלל לא דיכאונית (וגם לא מתביישת במה שעשיתי).
אני בחורה שנראית מצויין (באמת רק משתבחת עם הזמן), מוקפת
חברים, יש סביבי משפחה שאוהבת אותי ותומכת (גם אם יכולה לשגע
לפעמים, כמו כל משפחה).
ואני מרגישה שאני מנסה להסביר פה מצב שאיני יכולה להסביר אותו
אפילו לעצמי.

עד הצבא היה ברור לי מה אני הולכת לעשות בחיי, כ"כ ברור!
מתגייסת לקרבי, מסיימת כקצינה, ממשיכה ללימודי פרסום ומצליחה
בתחום.
סיימתי את התיכון בממוצע של 8.5, ועבדתי קרוב לשנה עד הגיוס.
התגייסתי לקצונת קשר יעודי, וכבר ראיתי את כל תוכניותיי
מתגשמות.
בשל בעיה בריאותית חתמתי ויתור אחרי חודש וחצי (מתוך תשעה),
והופניתי לקורס אלחוטניות.
כ"כ רציתי להמשיך...
אבל זה היה עולה לי במחיר של ברך פגועה, ואת זה לא הייתי מוכנה
לשאת.
סיימתי שניה בקורס.
חוק מרפי קבע שדווקא מהמחזור שלי לא לקחו בנות להדרכה, והרגשתי
שהיה לי כ"כ הרבה לתת.
איך אני בכלל יכולה לתאר לכם כאן איזה מן בנאדם אני?
כמה שאספר לכם ואתאר לך כאן את מעלליי ואירועים שונים בחיי..

מעניין אותי מה כבר קלטתם עד עתה.

אני בנאדם שאוהב לתת.
לעיתים מדי.
כשאני אוהבת - אני אוהבת עד הסוף.
כשמישהו פוגע בי, הוא מגיע בלי להיות מודע אפילו, למקומות הכי
עמוקים שלי.
אני מודעת לעצמי (לעיתים יותר מדי), ויודעת שאני צריכה להפסיק
לקחת דברים ללב.
לא לקחת הכול אישי, כי זה לא בריא.
אבל אני כזו.
אבסולוטית.
מישהו בן 40 אמר לי פעם שיש בי עוצמות ואנרגיות שנדיר לראות
אצל אנשים, ושהוא פגש אך מעטים כמותי.
אומרים שאני טובה מדי, נותנת אמון מהר מדי באנשים.
אני יודעת שזה נשמע נאיבי (כי זה כזה בתכל'ס) אבל אני באמת לא
מבינה אינטרסים של אנשים לפגוע באנשים אחרים...
האדם היחיד עד היום שאמר לי שהוא אוהב אותי (בחור שיצאתי איתו
3 חודשים), הוא גם היחיד שבגד בי (היחיד שאני יודעת, לפחות).
גם התמימות שלי בנושא הזה נפגעה.
אני לא טיפוס שבוגד.
אני לא נאיבית, ולכו תדעו מה יקרה עוד 10-20 שנה, כשכבר אהיה
נשואה לאותו בחור הרבה שנים...
אבל אני פשוט לא הטיפוס שיבגוד..
איך בכלל אפשר להסתכל למישהו בעיניים אח"כ?
היו לי הזדמנויות לעשות את זה עם בחורים שיש להם חברות, ומישהו
אפילו עזב חברה של 4 שנים בשבילי.
לחובתי אציין, כי עזבתי אותו אחרי שבועיים, אבל זה כבר סיפור
אחר.

יש לי חבר לשעבר שתמיד אהבתי, והוא ידע שזה כך.
הוא מעריך את זה ואנחנו מדברים פעם בכמה חודשים.
היינו חברים 4 חודשים, אבל שירתנו יחד בבסיס סגור, כך שזה היה
אינטנסיבי.
תמיד יהיה לי רגש חם כלפיו.
כיום, אחרי 3.5 שנים אני יכולה לומר שזה נגמר.
המשיכה החייתית אליו, ההבנה הבלתי נדלית, הידיעה שלו שאני תמיד
אהיה שם בשבילו...
כמה אפשר?
והיום... אני יוצאת עם מישהו מקסים, בן 28, שכ"כ סגור מבפנים
שזה כואב.
אני יודעת כאב מהו. הייתי למטה ועד היום אני נלחמת בצורך הזה
להרפות ידיי, להניח ראשי וליפול שוב.
מושיעה. יש לי מן תסביך כזה.
חושבת שאני יכולה לתקן את כל העולם.
שיתן לי לעזור לו. אח"כ אעבור לשאר העולם.
מה שמצחיק (או שלא) הוא שהמסיכה שלו פחות טובה משלי.
אני צחקתי והתנהגתי כרגיל, וכשנפלתי לא היה אף אחד שיהיה
בהיכון לתפוס אותי. הפתעתי את כולם.
קשה לעזור לאדם בעת נפילתו, אם הוא לא נלחם בחירוף נפש על
חייו, על נפשו, נשמתו.
דרמטית, אני יודעת, אבל אני יודעת מה זה להיסחף עם הזרם...
במסלול חיי אני משתדלת להימשך רק לטובים, לשמחים, לבריאים -
כדי לא להיסחף שוב למטה.
אך איתו זה היה שונה. הרגשתי שאני אוכל לקחת אותו איתי למעלה,
אם רק ירצה.
רציתי לאהוב אותו. להראות לו שהוא לא לבד.
קשה לתת אמון באדם חדש, קשה לקחת סיכון ולשים נשמתך שוב בידי
אדם אחר.
איך תוכל לשכנע אדם שכוונותיך טהורות?
העיניים שלו הן העיניים החודרות שראיתי מימיי, אך מה נמצא
מאחוריהן?
כנראה שלעולם לא אדע.

כמו שאתם רואים, אני קופצת מסיפור לסיפור...
התחלתי במשהו אחד, ממשיכה דרך משהו אחר לגמרי ומסיימת עם נושא
שונה בתכלית.

אז ניסיתי להתאבד.
ניסיתם פעם?
אני בטוחה שחשבתם על זה.
אפשר להסתכל עליי כפחדנית שבורחת מהחיים, אך אפשר גם להסתכל
עליי כבחורה אמיצה שהחליטה שזו לא הדרך ושצריך להילחם.
הייתי שם.
זה לא נעים בכלל.
אולי חמישה אנשים יודעים על כך, מלבד משפחתי המצומצמת (במשפחה
המורחבת, יודעים רק דודים ספורים).
נפרדתי מבחור שיצאתי איתו חודש, ישנתי אצלו וחזרתי הביתה בערך
בשש בבוקר כדי להתארגן לעבודה.
נכנסתי לחדר שלי והתיישבתי על הרצפה.
עשיתי חשבון נפש מהיר על כל מה שעברתי בחיי.
כ"כ קשה לי עם כל הרוע, עיתונים אני קוראת מהאמצע, כי אם אני
קוראת על פיגוע כואב לי הלב. פיזית. משהו נחמץ בתוכי.
חלק מהאופי של להפנים הכול פנימה.
ואני יודעת שאני צריכה טיפול, וניסיתי פעם אחת, אבל קשה לי
לדבר עם מישהו זר.
וגם קשה לי לדבר עם מישהו מהמשפחה או החברים.
אני צריכה מישהו זר, שאני ארגיש ממש נוח איתו.
ואל תשאלו אותי מה הקריטריונים כי ממש אין לי מושג.

חשבתי פעם להיות פסיכולוגית, כי אני מאוד אוהבת לעזור ולהקשיב,
אבל אני יודעת שאני לא רק אעזור לאנשים ואקשיב - אני לא יודעת
אם אצליח לתעל את כל הבעיות שלהם מחוץ לנשמתי.
המטען שלהם ייפתר, אך עד שאעזור להם לפתור אותו (ואלו רגעים
שבהם אני מרגישה על גג העולם, שמישהו אומר לי שנגעתי בו), כל
המטען שלהם יעבור אליי.

למה אנחנו פה בכלל?
שימו לשניה את החומרנות בצד, קחו את כל העצות בגרוש ( 24 דרכים
ל... וכו') - ותפנימו.
באמת תפנימו.
אני בסה"כ בת 23, ואני מתעקשת להסתכל לאנשים בעיניים, מתעקשת
לא ללכת לישון כועסת, משתדלת לא ללכת לישון כואבת, צוחקת כלפי
חוץ גם אם בפנים קצת שחור...
מנסה להאיר את יומם של הסובבים אותי.
פתקים קטנים, שיחות חולין באמצע היום, פרח שקטפתי לאמא בדרך
מתחנת האוטובוס..
אני מנסה לשמור על הילדה שבי בתוך כל הטירוף הזה שנקרא
"עולם".
כי אם יכבה אור התמימות בליבי, אם אהפוך לצינית, אהיה קרה..
לשם מה אני כאן בכלל, אם לא לאהוב?
תמיד.
אוהבת.
ואם אפשר לבקש מכם משהו קטן, בבקשה תאהבו.
תנסו להלביש מקצת מהתחושות שלי, שתיארתי כאן בפניכם, על
הסובבים אתכם..
תחבקו עכשיו מישהו, גם אם 3 לפנות בבוקר.
תנו נשיקה לאמא, טלפנו לידידה, תלכו מחר בבוקר וחייכו
לעולם...
ייתכן שיחשבו כי אתם מטורפים, אך כזה הוא עולמנו לא?

אוהבת.