ליד הבית שלי יש מנחת מסוקים. לא משהו מפואר, מין רחבה כזאת של
אספלט מרובע. המנחת הזה שייך לבית החולים שנמצא סמוך אליו. פעם
היו סביבו פרדסים ושטחים חקלאים, היום החליפו אותם בלבנים
ובבניינים גבוהים... מה שנשאר שם זה רק שדה קטן, שגם אותו
הופכים לאט לאט לחניון...
אני זוכר, שכשהייתי ילד, כל פעם שהיה נוחת מסוק הייתי רץ עם כל
הילדים של השכונה לראות את הפלא הזה. כולנו היינו ככה נעמדים
ליד השער של הכניסה למנחת (שגם אותו הספיקו לעקור...) בפיות
פעורים ובעיניים בורקות. זה היה השיא של היום מבחינתנו. לפעמים
היה מגיע מישהו חשוב מהממשלה או מהצבא בשביל לבקר פצועים בבית
החולים, וכולנו היינו נרגשים כאילו שהוא בא במיוחד
בשביל ללחוץ לכל אחד מאיתנו את היד. כמובן שזה לא קרה אף
פעם... תמיד היו מעלימים אותו בתוך מכונית שנראתה חשובה, כשכמה
ניידות משטרה מלוות אותה. היום כבר לא נוחתים מסוקים במנחת
הזה. אולי בעצם כן, אני לא יודע... יכול להיות שהפכתי להיות
מבוגר מדי בשביל להתלהב מלראות מסוק נוחת...

המנחת הזה מלווה אותי לאורך כל החיים. אני לא חושב שיש עוד
מישהו בעולם כולו שמכיר אותי כמו המנחת הזה. זה נשמע מוזר, אני
יודע, אבל זאת האמת. את כל הדברים הכי יפים, הכי מרגשים וגם
הכי עצובים הייתי חולק איתו. הייתי פשוט מטייל ככה סתם עם כל
מיני מחשבות בראש, והוא היה סופג אותן. המנחת הזה יודע למשל
שאני אהבתי את מורן. ילדה שלמדה בכיתה שלי. לא היה לי אומץ
לגלות לה את זה, אבל למנחת סיפרתי הכל... כשהיא גילתה שאני
אוהב אותה (דרך חבר שלי), היא סיפרה לכולם כמה היא שונאת אותי,
ואז המנחת ראה אותי גם בוכה... המנחת הזה גם ראה אותי כועס.
כועס על ההורים שלי, שלא הרשו לי לנסוע לטבריה עם החבר'ה. הם
טענו שזה מסוכן מדי. כמה שאני כעסתי באותו יום... ואת הכל הוא
ספג בשקט... (אולי אני בעצם הסיבה לכך שהוא הולך ונעלם...?)
אבל גם דברים מאושרים הוא ספג ממני. כמו למשל בל"ג בעומר.
כשעשינו מדורה בשדה סביבו, הוא ראה אותי מנשק מישהי בפעם
הראשונה. לא היינו חברים, וגם לא אהבתי את אותה ילדה. זה היה
פשוט חלק ממשחק ששיחקנו. אבל זה לא משנה כשאתה נער מתבגר.
התנדנדתי על הירח באותו ערב...

היום אני מבקר בו בעיקר כשאני מטייל עם הכלב. זה מין תירוץ
כזה, אתם יודעים, בשביל שלא יחשבו שאני מין תמהוני שסתם מטייל
לו בשדה שמסביב למנחת. כשאתה ילד זה יותר נוח. אתה לא צריך
תירוצים ואתה לא צריך להסביר לאף אחד למה אתה אוהב להיות לבד
עם עצמך באמצע מנחת מסוקים (חבל... אנחנו מפסידים כל כך הרבה
כשאנחנו חושבים את המחשבות של האנשים שסביבנו...).
אני זוכר שאבא שלי היה לוקח אותי לטייל בשדה כשהייתי קטן.
כנראה שגם אני הייתי התירוץ שלו, כי היום הוא כבר לא עושה את
זה... בעצם כשאני חושב על זה, הוא גם לא נראה מאושר כל כך כיום
לעומת אותם ימים...

היינו מטיילים שם שעות. הוא היה מסביר לי כל מיני דברים על
החיות והצמחים שמסביב, ותוך כדי דוחף איזה סיפור או שניים על
הילדות שהייתה לו בעיראק. לא היה אכפת לי שאני מכיר את
הסיפורים האלה ושכבר שמעתי אותם יותר מפעם או פעמיים. הוא היה
מספר על הנהר הרחב שהיה ליד הבית שלו, ועל הדקלים שצמחו מסביב.
"אין בשום מקום בעולם תמרים כמו התמרים של עיראק!" הוא היה
אומר בהתרגשות עם מין ניצוץ כזה בעיניים. לא הבנתי מה כל כך
מלהיב אותו כשהוא נזכר באותם תמרים. היום אני רואה את זה אחרת.
אני גם יודע, שכשיהיו לי ילדים, גם הם יסתכלו עלי במבט תמה
וישאלו את עצמם: מה בעצם כל כך מיוחד במנחת מסוקים?

אולי בעצם זה באמת סתם מנחת מסוקים, עם שדה קטן סביבו. כמה
מטרים מרובעים של אספלט, שלאיש לא ממש מזיז אם הוא יהיה שם או
לא. ויכול להיות גם שאני סתם מגזים בתיאורים הנוסטלגים האלה.
מה שבטוח זה שלא אכפת לי! לא אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים או
רואים. אפילו אם אני אטייל בכל העולם ואראה את כל שבעת פלאי
תבל, תמיד הוא יאפיל עליהם. שום נביא לא קבור בו ועדיין האדמה
שלו מקודשת לי. יכולתי למלא דפים שלמים בסיפורים על המקום
הקסום הזה. אבל אני
נאלץ להפסיק בנקודה הזאת. אני צריך ללכת. אני לא בטוח, אבל
נדמה לי, נדמה לי שאני שומע מסוק נוחת...