אני, אין לי מזל אני. נשבע לכם. אפילו סבתא שלי, מרים, אומרת
שאיך שנולדתי, בא הדוקטור לאמא שלי ונתן לה שק של 'נאחס'. "את
רואה את זה, גברת כהן?" הוא אמר לה, "הבן שלך צריך לאכול כפית
אחת מזה, כל יום, עד שהוא ימות." ואני אוכל, אוכל אותה בגדול.
כל יום 'נאחס' חדש. האמת, בתור ילד, לא ידעתי כלום מזה. הייתי
תמים. רק בזמן השירות שלי בצבא התחלתי להבין את זה. פתאום הכל
התחבר לי; כל המבחנים שנכשלתי בהם, כל הבנות שבגדו בי,
הציפורים שהיו 'מחרבנות' דווקא עלי, הכל זה בגלל ה'נאחס' הזה
שרודף אותי. וזה עוד כלום, מגיל 18 אני ממלא: לוטו, טוטו,
פיס... הכל. היום אני בן 30. זכיתי במשהו? חרא... אפילו עבודה
אין לי. אני חי בבית של ההורים. מעביר את הימים. עד שאני אמות
מהרעלת 'נאחס'...

עזבו, אתם לא צריכים לרחם עלי. התרגלתי למצב הזה. מה שבאמת
מעצבן אותי, זה חבר שלי נתן.
ה"בנ'זונה" הזה, יש לו מזל של מלך. כל דבר הולך לו. הוא עובד
בעבודה שמסדרת לו כל חודש עשירייה בחשבון בנק, יש לו חברה
פצצה, מכונית מזדה חדשה 2003, הכל. הוא אפילו סיפר לי שהוא
ואורית עומדים לקנות בית. איך, אתם שואלים? ההורים שלו ניצולי
שואה, היו 'טחונים' בכסף, הקמצנים האלה. שקל לא הוציאו. הכל
הוא ירש. בן יחיד. "בנ'זונה" עם מזל של מלך. היום יום שלישי.
נתן ביקש שאני אבוא אליו בערב. הוא אמר שהוא רוצה לספר לי
משהו. אני מגיע אליו בקושי, באיחור של שעה וחצי בגלל הסובארו
82 המסריחה שלי. עוד פעם היא נתקעה לי בדרך. הרצל הכלב!
המוסכניק המניאק הזה עוד פעם דפק אותי... ככה זה... 'נאחס'...

אני דופק בדלת. אין תשובה. איך שאני שולח את היד לעבר הפעמון,
נפתחת הדלת.
"ששש..." נתן עומד מולי עם חלוק ואצבע על הפה.
"אורית ישנה. אל תעשה רעש." הוא אומר לי.
"איפה אתה? שעה אני מחכה לך."
"נתקעתי בדרך", אני עונה.
הוא מחייך. "מתי תחליף כבר את הגרוטאה הזאת?"
הוא שואל אותי, כאילו שהוא לא מכיר את המזל שלי.
"אפילו אם היה לי אוטו כמו שלך, הייתי נתקע", אני עונה לו.
הוא צוחק בשקט. מבסוט. למה לא...

אנחנו מתיישבים בסלון החדש, "שאורית בחרה את הצבע שלו."
"מה העניין, נתן?" אני שואל.
"אתה רוצה בירה?" הוא שואל אותי וקם למטבח.
"לא תודה", אני עונה. "אבל לא הייתי מתנגד לקפה."
"כמה סוכר?"
"בלי סוכר."
"ככה מר?"
"כן. כמו החיים שלי."
הוא צוחק. אני סובל, והוא נהנה...

הוא חוזר אחרי שתי דקות עם הקפה ביד.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה סוכר?"
"לא."
הוא מניח את הקפה על השולחן ומתיישב מולי.
"האמת, שאני לא יודע איך לספר לך את זה..."
אני שותק. כל מיני מחשבות רצות לי בראש. מעניין מה הוא יספר לי
הפעם. בטח עוד משהו שיבאס אותי. כמו הפעם ההיא, שהוא הראה לי
תמונה של אורית, ואמר לי שזאת החברה החדשה שלו.
כמה ששנאתי אותו באותו יום. כמה ששנאתי את עצמי ואת המזל
ה'נאחס' שלי. מאז אותו יום, כל פעם שאני תופס איזה זיון עם אחת
הפרחות העקומות האלה (מהמועדון של הערסים), קופצת לי התמונה של
אורית לראש. כאילו להזכיר לי, שבחיים לא תהיה לי בחורה כזאת.
בגלל המזל הנאחס שלי...

"היום הייתי בבדיקות."
הוא משחרר לי פתאום יציאה.
"בדיקות של מה?"
"אני ואורית תכננו לטוס למזרח, אז אנחנו עוברים כל מיני בדיקות
וחיסונים."
ידעתי. מהתחלה ידעתי. טוב שהוא לא מצמיד לי את הכרטיסים
לפרצוף...
"וואלה? מגניב... לכמה זמן?" (כאילו שאכפת לי).
"אז זהו... זה מה שרציתי לספר לך..."
הוא משתתק.
"מה העניין, נתן?"
"הטיסה מבוטלת..."
"למה?"
"ממש במקרה... באחת הבדיקות השגרתיות... גילו שיש לי סרטן..."
עכשיו אני משתתק.
"עוד חודש אני מתחיל טיפולים כימותרפיים... יש לי מקסימום שלוש
שנים לחיות..."
הוא אומר לי את זה בחיוך.
"אורית יודעת?"
"לא..."
הוא מרים את השלט של הטלוויזיה מהשולחן ולוחץ על ערוץ אחד.
"יש עכשיו את ההגרלה של הלוטו. מילאתי כרטיס היום. פעם ראשונה
בחיים שלי..."
"נתן..."
"ששש..." הוא משתיק אותי.
"23, 31... והנוסף 7..."
הוא שולף כרטיס מקופל מהמכנסיים שזרוקות בצד.
פתאום אני נזכר שגם לי יש טופס.

ככה שנינו יושבים, בודקים ובודקים. אפילו מספר אחד מסריח אין
בטופס שלי...
"יצא לך משהו?" הוא שואל.
"חרא... אפילו לא מספר..."
הוא מחייך אליי את החיוך הדבילי שלו. אותו חיוך שהיה לו, כשהוא
סיפר לי על אורית.
"יצא לי שש."
אתם מבינים? אפילו כשהוא הולך למות, הוא עושה את זה בסטייל...
ככה זה. ה"בנ'זונה" הזה נולד עם מזל של מלך... ואני? מה אני...
תקוע עם הנאחס הזה לכל החיים...